חרמש

(תמונות מחיי המילואים)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רפי

 

 

כל הזכויות שמורות למחבר

1995

 

הצטדקות

 

המעשים המובאים בספר זה אינם פרי דמיוני. לצערי אין דמיוני עשיר מספיק, ויצירתי מספיק, כדי להפיק סיפורים כמו אלה המובאים כאן. מאידך ברור יהיה לכל בר דעת שיקרא אותם (אם ימצא בר דעת שיטרח ויקרא אותם), שאין כל אפשרות שהסיפורים הם אמת לאמיתה;  לא יתכן שצבא כמו זה המתואר להלן יחשב לצבא המפואר ביותר במזרח התיכון, וודאי שצבא כזה אינו מסוגל לנצח במלחמותיו מהר, חזק ובאופן אלגנטי.

 אם הסיפורים אינם לקוחים מן המציאות, ואף אינם פרי דמיוני, הרי שתסיקו ודאי שגנבתי אותם מאחרים. ואכן אינכם רחוקים מן האמת. ההצדקה היחידה שיש לי היא שאף אחד אחר לא תבע עליהם בעלות, ולכן פשוט הלכתי ואספתי אותם. אספתי אותם מתוך פולקלור של פלוגת מילואים שבה שרתתי במשך עשרים ושתיים השנים האחרונות.

 כל הספורים מקורם במקרים שהיו, אולם במשך השנים הם סופרו כל כך הרבה פעמים, וכל מספר - ואף אני איני נקי מחטא זה, שינה אותם במקצת, הוסיף להם צבע, והשלים דברים שלא היו זכורים לו, עד שכיום אין איש יכול להבדיל בין החלק האמיתי לחלק הדמיוני שבהם. כך או אחרת הם הפכו לחלק מהזכרון הקולקטיבי של פלוגת המילואים, ולא פעם קרה בויכוח על פרט זה או אחר שבאחד הסיפורים, שחייל טען בתוקף שזכור לו בבירור שמקרה מסויים קרה כך ולא אחרת, אולם בבדיקה פשוטה אפשר היה להראות שאותו חייל כלל לא היה בארץ באותה תקופה, או שטרם סופח בכלל לפלוגה.

 בניגוד לאירועים המתוארים בספר, שזיקתם למציאות מוטלת בספק, הרי הדמויות המופיעות בו הם אנשים חיים וקיימים, ובכך אין שמץ של ספק. יתרה מזאת, אנשים אלה היו חברי הטובים, עד לאותו יום מר ונמהר שבו החלטתי לשבץ את דמויותהם בספר זה, ולהציגם בו כקריקטורות מגוחכות, ובכך ויתרתי על חברות רבת שנים בעבור תהילת סופרים מפוקפקת למדי. למרבה המזל היתי פיקח דיי כדי לא לשבץ בספר את כל חברי, כך שלמרות הכל נשארו לי מספר ידידים, השונאים אותי על שבחרתי להתעלם מהם, ולא הנצחתי אותם ביצירת המופת שלי.

 על פי הזכור לי מהתקופה שבה היתי קורא ספרים בעצמי, בטרם למדתי שמשתלם יותר לכתוב אותם עבור אחרים, נראה לי שכאן צריך לבוא משפט ארוך, שמתחיל במילים "תודתי נתונה ל...", ממשיך ברשימה ארוכה של שמות שאינם מוכרים לקורא, ומסתיים בציון: "שבלעדיהם לא יכול היה ספר זה לצאת לאור". כדי לא להלאות את הקורא, אעשה זאת בצורה כללית וגורפת:

 תודתי נתונה לכל אלה שבמהלך חיי עשו מעשה כלשהו, או נמנעו מלעשות מעשה כלשהו, ובכך תרמו להשתלשלות הדברים שהביאה לכתיבת ספר זה. תודה מיוחדת מגיעה לך הקורא, אם הגעת עד לשורות אלה. הן טרם התחלת לקרוא בספר עצמו, וכבר אני מלאה אותך בלהג המתנצל והמצטדק הזה לאורך עמוד ומחצה. הגיע באמת הזמן שארפה ממך ואניח לך להפוך את הדף ולגשת לעצם העניין.


 

 

 

 

מסיבה

 

חדר האוכל הצבאי הקטן נראה כאילו התחפש לאולם שמחות.

 באור הבהיר מדי של מנורות הפלורסצנט המזוהמות שעל התקרה היו ערוכים שולחנות עמוסי מזון, שטובי בתי המלון היו גאים להציגם בפני המכובדים שבאורחיהם. השולחנות היו מסודרים בצורת האות ח', מסביב לקירות המצופים עשרות שכבות של סיד מתקלף, שאבק וקורי עכביש מילאו את סדקיהם. מפות אדומות מגוהצות היו פרושות על השולנות ועליהן היו מונחים כלי פלסטיק ואלומיניום צבאיים, לצד מגשי נירוסטה מבריקים, מעוטרים בתבליטים מסוגננים. הכלים היו מלאים בסלטי ירקות ופירות שונים ומשונים, פרוסות מלונים, פרוסות בשר כבוש בחומץ, ועוד כהנה וכהנה מתאבנים ממיטב המטבח הצרפתי. ביניהם עמדו בקבוקי יין לבן יבש משובח, ופחיות בירה זולה ריקות למחצה.

 המנה הראשונה - פחזניות במילוי כבד ופטריות - הוגשה זה עתה.

 מסביב לשולחנות ישבו חיילי מילואים שתויים במקצת ושרו בהתלהבות רבה, תוך מחיאות כפיים קצובות, שירי ארץ ישראל שקטים ונוגים. חייל מזוקן, מקריח מעט, סביב מותניו כרוכה כחצאית מפה אדומה, רקד על כסא במרכז החדר לקצב מחיאות הכפיים.

חדר האוכל הקטן עמד במרכזו של בסיס צבאי קטן ומוזנח, שהיה ממוקם במרכזו של מחנה הפליטים ג'יבליה שבסמוך לעיר עזה. מחנה הפליטים לא היה אלא מצבור של בקתות לבנים עלובות וצפופות, שעל גגותיהן השתרע יער של אנטנות טלויזיה שזור בסבך חוטי חשמל, ומתוכו בצבצו כפטריות ענק דודי שמש ומיכלי מים.

 

5


 מלבד אותם מקומות בהם פרץ צה"ל - באמצעות דחפורים - מעברים לרכב, בקוים ישרים שחצו את המחנה לאורכו ולרוחבו, יצרו המרווחים בין הבתים סימטאות מפותלות, שבצרות שבהן לא יכול בן-אדם מבוגר לעבור מבלי לחכך את שתי כתפיו בקירות שמשני צידיהן.

 ערימות אשפה, עורות כבשים ופגרי חיות היו מפוזרים בכל מקום. בשעות היום נברו בערימות האשפה ילדים יחפים ומזוהמים, בלילה החליפו אותם אלפי עכברושים מפלצתיים, גדולים בחתולים כחתולים. מי ביוב זרמו בתעלות פתוחות שנחפרו לאורך הסימטאות. גלי צחנה היו שוטפים אותך בעברך ברחוב.

 בשעת לילה מאוחרת זו לא נראתה ברחובות המחנה נפש חיה, מלבד קבוצת חיילים רדומים למחצה, שהשתרכו בכבדות, מנסים לאתר את המקומות הנקיים יותר למעבר. העכברושים שלטו שליטה מוחלטת בחוצות המחנה.

 יחסית לעזובה המקיפה אותו מכל עבריו, נראה היה המחנה הצבאי המוזנח והמלוכלך כאי של תרבות. מבנה בטון דו קומתי עמד במרכזו של המחנה, סביבו היתה חצר, ובה מספר מבני שירות קטנים. חומות בטון, גדרות תייל ומגדלי שמירה חצצו בינו ובין מחנה הפליטים שמסביבו, ויצרו הפרדה ברורה ומוחלטת בין שני העולמות.

 בחדר האוכל חגגו חיילי הפלוגה את סיום שירות המילואים והאווירה היתה עליזה במיוחד.

 השירה הסוערת דעכה כאשר הוגשו לשולחן המנות העיקריות: עוף ממולא ופרוסות חזה הודו ברוטב עשיר בעל טעם מעודן, בתוספת תפוחי אדמה צלויים ואורז מאודה בצימוקים ושקדים. בשקט שהשתרר נשמעו רק שקשוק כלי האוכל ורחש המזון הנטחן בפיות החיילים. כאשר הגיעה שעתו של הקינוח ביקש הרס"פ שקט, האורות כובו, דלת המטבח נפתחה ולצלילי מנגינה צעדו פנימה חמישה חיילים ובראשם השף איזידור חבוש בכובע טבחים לבן. הם נשאו מגשי כסף שעליהם בערו בלהבות כחלחלות בננות מצופות בסירופ שוקולד.

 

6


 כשהגיעו העוגות והקפה, כמעט לא נותר מישהו שהיה מסוגל להכניס משהו מהם אל קירבו.

 שמה של פלוגת החרמ"ש יצא לפניה בשל ביצועיה הגסטרונומיים שהלכו והשתפרו עם חלוף השנים. אל איזידור, שף מקצועי בעל דיפלומה, שבתפקידו הצבאי היה חייל פשוט, הצטרף עמי, יד ימינו של הרס"פ, שהיה ידוע כמזכיר הכללי של הפלוגה, והיה טבח חובב שהתמחה במעדנים מהמטבח הסיני. יחד דאגו שניהם לתת גוון יחודי לארוחות בפלוגה.

 בשעה שבכל שאר הפלוגות בצה"ל הוגשו לארוחת הבוקר ביצים קשות, רבעי עגבניות, לחם יבש וממרח בטעם שוקולד, בפלוגת החרמ"ש הוגשו אומלטים חמים וספוגיים במגוון טעמים, לחמניות טריות בחמאה, וסלטי ירקות מהודרים ומגוונים. כשבבסיסים אחרים לעסו החיילים בחירוף נפש את צלי הבשר הצמיג שסיפק צה"ל, הוגש בפלוגת החרמ"ש תבשיל אווז בירקות וברוטב סויה שהיה מתמוסס בפה, והיה רק המנה העיקרית בארוחה שכללה שלוש מנות מלבד הקינוח.

 באחת מתקופות המילואים סופח לפלוגה קשר שבחייו האזרחיים היה קונדיטור. הוא דאג להשלים את התפריט היומי בעוגות ודברי מאפה טריים שהוגשו בין הארוחות. עמי שראה ביצירותיו קריאת תיגר אישית, נענה לאתגר, והשיב מנה אחת אפיים, ביצירות מאפה משלו. החיילים נהנו הנאה רבה מן התחרות הקונסטרוקטיבית שנוצרה בין השניים, ואפילו הקילוגרמים הנוספים שהעלו בכל שירות מילואים, לא העיבו עליה.

 שמעה של פלוגת החרמ"ש יצא במהרה בכל הצבא ומפקדים עם פמליותיהם היו מזדמנים תכופות למקום מושבה של הפלוגה, ותמיד במקרה דוקא בשעת הארוחה.

 

 לאחר שהחיילים החוגגים סיימו לפטם את עצמם עד קצה גבול יכולתם, ובודאי היו נשענים לאחור באנחה לו היו לספסלים הצבאיים משענות להשען עליהן, הגיע שלב הבידור.

 איזידור חימם את האווירה במספר בדיחות. איזדור הטבח היה

 

7


גם בדרן מלידה. הוא היה אחד מאותם יחידי סגולה שיודעים לספר בדיחות כך שלמרות ששמעת אותן כבר עשרות פעמים, היית צוחק מהן מחדש בכל פעם. רפי נהג לאסוף את כל הבדיחות ששמע בין תקופת מילואים אחת לשנייה ולספר אותן לאיזידור רק כדי שיוכל לשוב ולשמוע אותן מפיו מאוחר יותר ולצחוק בהנאה.

 כך או אחרת החיילים היו שתויים מספיק, ועליזים מספיק, כדי לצחוק מכל מלה שנאמרה. וכשקם שלום והחל לספר כיד המסורת את סיפוריו הידועים שכולם שמעום כבר עשרות פעמים, נתקפו החיילים בצחוקים היסטריים עד כדי סיכון שלמותו של המבנה הישן. מסתכל מהצד היה מקבל את הרושם שהוא נמצא באגף הסגור של בית מרפא מסוג מסויים. אנשים חבטו בשולחנות בידיהם ובראשם. אחרים התפתלו על הספסלים והריצפה כשהם אוחזים את בטנם במאמץ נואש לשאוף קצת אוויר. שום בדרן מקצועי לא זכה מעולם להצלחה שכזאת. השתוללות הצחוק ההיסטרית לא שככה עד ששלום סיים לעבור על כל הרפרטואר הקבוע שלו.

 כשדעכו הצחוקים השתרר שקט שהופרע מדי פעם על ידי צחקוק מתאחר או אנחת סיפוק. תורני המטבח החלו להוריד את הכלים הריקים מן השולחנות. ואז הגיע תור הזכרונות והסיפורים.

 "זוכרים את גיל?" זרק מישהו לתוך השקט, "איך העלה את ברוך למגדל?"

 "ואיך פיליפ נפל לביוב?" ענה מישהו אחר ועורר גל צחוק נוסף שדעך מיד.

 מישהו החל לספר את הסיפור המוכר לשמחת כולם ואחריו עלה עוד סיפור ועוד אחד.

 וכך ישבו להם חבורת חיילים רוויי צחוק מספרים בזה אחר זה את סיפוריהם הישנים והטובים ומקשיבים לכל אחד מהם בהנאה מרובה.

 במחנה הפליטים האפל שבחוץ התפזרו קולות הצחוק במהירות ונבלעו ברחש העכברושים על ערימות האשפה.

 

 

 

8


 

 

 

 

ברוך

 

שלושה חיילים זעירים עמדו בלב המדבר האינסופי, ראשיהם שמוטים לאחור ועיניהם נשואות מעלה. ארשת של סיפוק היתה נסוכה על פניהם.

 למעלה בראש מגדל תצפית נייד שהזדקר מתוך החולות כמו רגל של ציפור ענקית, כפוף מעט במרכזו, עמד ברוך, משקפת שדה בידיו, וצפה למרחקים במערב.

 היה זה זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים, לא רחוק מקו הפסקת האש עם מצרים שעבר מזרחית לתעלת סואץ. יום קודם לכן גויסה פלוגת החרמ"ש הצעירה לשירות המילואים הראשון שלאחר המלחמה וחייליה פוזרו במאחזים שלאורך הקו. קצין מודיען צעיר הביא את שלשת החיילים למקום וזיהה בפניהם את כוחות האויב שמולם:

שלושה גדודי קומנדו מצריים מחופרים ומחלקת טנקים מתגברת כל אחד מהם.

 תפקידכם, אמר הקצין, לצפות על הגדודים ולדווח על כל תנועה או פעילות חריגה שלהם.

גיל הסתכל סביבו על המאחז הקטן ועל שני החיילים שבפיקודו, ובראשו  עלו הרהורים עגומים על יחסי כוחות.

  "איזה כוחות נוספים יש בשטח?" שאל.

  "חטיבת קומנדו נוספת נמצאת צפונה מכאן ושני גדודי שריון מספר קילומטרים מערבה, בעומק שטח האויב" השיב הקצין.

 "כוונתי לכוחות ישראליים" הסביר גיל.

 "אין!" ענה הקצין, עלה על הג'יפ ונעלם בענן אבק.

 לאחר התיעצות קצרה שערכו החיילים, הוחלט פה אחד שבמצב יחסי הכוחות הנוכחי אין כל טעם בשמירה על המחנה ולכן הלכו

כולם לישון, ולא התעוררו עד למחרת בשעות הבוקר המאוחרות

 

9


כשהחום באוהל הקטן נעשה בלתי נסבל.

 כשסיימו לאכול את ארוחת הבוקר כבר עמדה השמש במרכז השמיים והם יכלו לציין לעצמם בסיפוק שהנה חלפו כבר יום וחצי של מילואים ומכאן שנותרו עוד שלושים ושלשה וחצי ימים בלבד.

 ואז הציע גיל להעלות את ברוך לתצפית.

 גיל היה סוחר. לא סתם אדם שפרנסתו ממסחר, אלא סוחר מבטן ומלידה. החוש לעסקים, הבנת צרכי השוק והיכולת לגרום  לאנשים לקנות דברים שלא היה להם כל צורך בהם, היו טבועים בדמו.

 כאשר שרת בצבא הסדיר כסמל בבסיס טירונים, נהג להעיר את החיילים בשעת לילה מאוחרת, להוציאם מן האוהלים ולשלוח אותם להקיף בריצה איזו גבעה מרוחקת. עד שחזרו, היה עובר באוהלים הריקים ואוסף פרטי ציוד מעניינים שנשארו שם ללא שימוש.

 את הפריטים היה אוסף במחסנו הפרטי, ומוכר אותם לאחר מכן לחייליו במחיר הוגן, נמוך בעשרה אחוזים מערכם הרשמי באפסנאות.

 בעזרת טכניקה כלכלית מזהירה זו הצליח ליצור איזון מושלם בין ההיצע לביקוש ולמנוע בזבוז ומלאי מיותר.

 כולם יצאו נשכרים מסידור זה. החיילים השלימו ציוד שחסר להם במחירים נמוכים וללא משפטים וקנסות על אובדן ציוד, וגיל זכה ברגשות הוקרה מצד חייליו על דאגתו הרבה להם, ובנוסף לכך גם ברווח קטן לעצמו.

 גיל היה מסוגל, בלי שום ספק, למכור מקררים לאסקימוסים, אולם בשל מחסור חמור באסקימוסים ששרר בארץ באותה תקופה, הוא מכר אותם לערבים כפריים בגליל ולחבריו בפלוגת המילואים. המקררים שמכר לא קיררו מעולם לטמפרטורה נמוכה מטמפרטורת הסביבה (אם נחשוב על כך, הרי שלו נמכרו כמתוכנן לאסקימוסים, לא היה הדבר גורם כל בעיה), אך גיל סיפק לכולם שירות תיקונים בכל רגע שהוזמן. הוא היה מגיע מיד, מפרק בזריזות את המכשיר, מרכיב אותו מחדש בדיוק במצבו הקודם,

 

10


וגובה את דמי השירות. מחבריו לפלוגת  המילואים אף גבה רק מחצית ממחיר התיקון הרשמי.

 המאחז הקטן היה מורכב משלושה פריטים: אוהל צבאי מרופט, מיכל מים שעמד על בסיס מוגבה עשוי קרשי בניין ומגדל תצפית. שלושת הפריטים עמדו בראשה של דיונה, מוקפים בגדר תייל מסולסלת שנועדה כנראה לבלום הסתערות כוחות אויב, אולם למעשה היתה דרושה תשומת לב מרובה מצד האויב כדי להבחין בה ולהבלם, מכיון שזו כוסתה בחלקה הגדול בחול שנערם על ידי הרוחות. מסביב, בכל כיוון אליו הבטת, נפרשו דיונות חול צהובות ממך ועד לאופק, שם התמזגו בקו מטושטש עם השמיים הבוהקים.

 מגדל התצפית היה במקורו כלי חקלאי לקטיף תמרים. הוא היה בנוי מבסיס משולש רחב מצוייד בשלושה גלגלים קטנים, שעליו היתה מותקנת זרוע מתקפלת שבסופה משטח קטן מוקף במעקה ברזל. גודלו של המשטח הספיק בדיוק כדי לאפשר לבן אדם אחד לעמוד עליו. מנוע בנזין קטן היה דוחס שמן לבוכנות הידראוליות המחוברות לזרוע המתכת ובעזרת ידית שעל מעקה משטח העמידה ניתן היה להעלות את המשטח עד לגובה של עשרה מטרים ולהשאר שם תלוי בין שמיים לארץ על המשטח הקטן המתנודד ברוח.

 ידית נוספת בבסיס המתקן איפשרה לשלוט עליו מלמטה למקרה שהאדם שעל המשטח התעלף מרוב פחד, או צנח למטה.

 כשגוייס לצה"ל הפך המתקן את צבעו מצהוב לצבע חאקי דהוי וקיבל מינוי של מגדל תצפית נייד.

 שלושת החיילים שעמדו למרגלות מגדל התצפית היו כל כך מרוכזים בצפיה בברוך המשקיף במרומי המגדל, שלא הבחינו בטנדר הצבאי הסגור המעוטר באנטנות רבות שהתקרב אליהם, עד שזה עצר מטרים ספורים מאחוריהם ומפקד החטיבה ירד ממנו.

 "מה העניינים?" זרק לעבר שלושת החיילים שפנו בבהלה והביטו בו המומים.

 הוא נשא עיניו למעלה ונראה מרוצה כשהבחין בברוך המשקיף ממרומי המגדל.

 

11


"הי אתה שם למעלה" קרא "אתה רואה משהו מעניין שם?"

 ברוך לא ענה. למעשה הוא לא ראה דבר. ברוך היה עיוור כחפרפרת.

 "חייל!!" קרא המפקד בקול רם יותר "אתה לא שומע שמדברים אליך?"

 ברוך לא שמע. ברוך היה חרש כנחש.

 "תענה לי כשאני מדבר אליך!" צעק הגנרל בכעס.

 ברוך לא ענה. ברוך היה גם אילם כדג.

 "רד למטה מיד!" פקד הגנרל.

 ברוך לא ירד. הוא רק המשיך לצפות בדבקות לעבר האויב.

 

 הגנרל החל כנראה לחוש ברע במהלך השיחה שכן הצבע הלך ואזל מפניו, והבעתם נראתה כשל מי שסובל מכאב בטן עז.

 החיילים שמבטיהם המתפלאים נדדו במשך כל הזמן הזה הלוך וחזור, בין הגנרל המחוויר לבין ברוך שבראש המגדל לא התערבו בשיחה. מדי פעם נשמע מכיוונו של אחד מהם קול חרחור קל, כאילו התקשה בנשימה.

 הגנרל ניגש אל המגדל ובתנועה נמרצת ונחרצת, כראוי לקצין בדרגתו, משך בידית שבבסיסו. זרוע המתכת החלה להתקפל בקול לחישה חזק של שמן הזורם בבוכנות. המשטח וברוך שעליו, גלשו אט אט מטה.

 הרגשתו של הגנרל החלה כנראה להשתפר שכן הצבע חזר לפניו, ואף ניכר בהם סומק קל שהלך והתחזק ככל שקרב ברוך לקרקע. לבסוף פסק קול השמן הזורם והמשטח הטלטל ונעצר סנטימטרים ספורים מעל לחול. ברוך שעליו המשיך לצפות לעבר תחתית הדיונה שממולו.

 הגנרל ניגש אל ברוך וחבט בחזקה על ראשו חבוש הקסדה. הראש נערף מעצמת החבטה והתגלגל על החול הצהוב. גופו חסר הראש של ברוך התקפל לשניים ובשסע שנוצר במותניו בצבצו איבריו הפנימיים, שהיו אוסף של בגדים, מגבות וסמרטוטים, שנדחסו לתוך מכנסיים וחולצה צבאיים כדי לעצב את גופו של הגולם.

 כאילו   השתחרר   שסתום  שלא   עמד  בלחץ,   פרצו   שלושת

 

12


החיילים בצחוק אדיר. הגנרל שצבעו היה עתה כשל עגבניה בשלה לא היה בטוח כנראה מי הוא הגולם בסיפור הזה.

 הוא הצליח לסנן בקול צרוד "אתם עוד תשמעו ממני!" ובמלים אלה עלה על הטנדר ונעלם אל תוך המדבר.

 

לימים כשישבו חיילי הפלוגה בצותא, דנו בימיה הראשונים, וניסו להצביע על האירוע שאפשר לראותו כהולדתה של הפלוגה, התקשו להחליט האם היה זה אימון ההסבה לחרמ"ש, או שהדבר קרה עוד חודשים קודם לכן, כאשר צה"ל החליט להקים את כח ציידי הטנקים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

13


 

 

 

 

עונת הצייד

 

 "טנק אויב מתקרב!" הזהיר סגן יוסי.

 שלושת החיילים ששכבו נחבאים מאחורי הסלעים נדרכו.

 "חצי ימינה, מאה וחמישים מטר, נע לעברכם." אמר יוסי.

 אסף דרך את רובה הצלפים שבידו.

 "מאה מטר."

 רפי כיוון את מטול הרקטות אל הטנק המתקרב.

 "שבעים מטר."

 אסף הביא את הצלב שבכוונת הטלסקופית אל ראשו של מפקד הטנק שעמד בצריח, וסחט את ההדק. רפי שלח פצצת נ"ט הישר אל החיבור שבין צריח הטנק לטובה.

  הטנק נפגע ונבלם.

 "שני חיילים בורחים מהטנק הבוער." הודיע בשלווה יוסי, שעמד זקוף מאחורי צוות החיילים, כמתעלם מן הסכנה.

  שמוליק שחרר את נצרת המקלע וריסס את השטח שמסביב לטנק בצרור ארוך.

 הטנק הדמיוני על כל צוותו חוסל.

 "או קיי, כולם לפרוק נשק." פקד יוסי. הוא עבר בין החיילים ובדק את כלי הנשק.

 "תרגיל לא רע, יש למישהו הערות?"

  "יש לי שאלה." אמר רפי שהתישב על סלע מול הקצין. "מה עושים עם הטנק השני?"

 "הטנק השני??"

 "הטנק השני."

 "היה לנו רק טנק אחד בתרגיל."

 "אני מתכוון במציאות." התעקש רפי. "מה עושים במציאות עם הטנק השני."

 

14


 "בדיוק כמו שתרגלתם לגבי הטנק הראשון." ענה יוסי, לא מבין את הבעיה.

  רפי נאנח.

 "לפי מיטב זכרוני" הסביר, "טנקים הם ייצורים החיים בעדרים. לעתים רחוקות רואים טנק בודד מסתובב בשטח לבדו. כאשר נפתח באש על אחד מהם נתגלה מיד על ידי הטנק השכן. לא תהיה לנו כל אפשרות להספיק לטעון את הנשק ולטפל גם בו."

 "אני חושב" הציע אסף, "שהכי טוב יהיה, אם מיד אחרי שנחסל את הטנק הראשון, נתפזר ונעלם בשטח."

 רפי העיר שממילא, כשיפגע בהם הפגז של הטנק השני, כל אחד מהם יתפזר ויעלם בשטח מיד.

 "כשנגיע אל הגשר - נקפוץ ממנו." סיכם יוסי את הדיון בסוגיה.

 "בואו נחזור למאהל."

 

 שבוע לפני כן פרצה מלחמת יום כיפור. צה"ל נתפס בהפתעה מוחלטת. כוחות השריון של סוריה ומצרים פרצו את הקוים ברמת הגולן ובתעלת סואץ, והתקדמו כמעט ללא הפרעה לעומק השטח הישראלי. לאיש לא ברור מדוע נעצרו הכוחות היכן שנעצרו ולא המשיכו להתקדם. יש אומרים כי הצבאות הערביים, למודי נסיון מלחמת ששת הימים, לא האמינו שביכולתם להתקדם בקלות כזו, וסברו שהצבא הישראלי טומן להם מלכודת. סברה אחרת אומרת שתוכניות המלחמה שלהם נגמרו בקוים אלה והם פשוט לא ידעו מה לעשות הלאה.

  כך או אחרת צה"ל התעשת, ניער את ראשו המוכה, וגייס את מערך המילואים. כל כוחות השריון הוטלו אל המערכה העקובה מדם בצפון ובדרום, בבלגן רב ותוך מחסור חמור בציוד חיוני.

כוחות החי"ר לעומתם היו פחות מבוקשים ומשימותיהם היו מוגבלות.

 רפי ועוד רבים כמותו - חיילי חי"ר שהשתחררו לא מכבר מהצבא הסדיר וטרם שובצו ליחידות מילואים, נשלחו למאגר חיילים בבסיס במרכז הארץ, עד שימצא להם שימוש. יומיים הסתובבו החיילים המגויסים בחוסר  מעש בבסיס,  מביטים בשמץ

 

15


של קנאה לא מובנת בחיילי השריון שנחטפו מיד עם הגיעם לבסיס, ונשלחו ליחידות הלוחמות.

 ביום השני עברה השמועה במחנה שמוקמת יחידה סודית חדשה של חיילי חי"ר.

 החיילים חסרי הסבלנות רוכזו במגרש שבמרכז המחנה שם נערך מיון לקבלה ליחידה החדשה. אחד אחד נקראו שמות החיילים, ולאחר ראיון קצר עם מפקד היחידה המוקמת, עלו על אוטובוסים שלקחו אותם לבסיס קטן בשומרון. עוד באותו ערב אסף אותם מפקדם החדש וגילה להם את סוד היחידה החדשה.

 כבר בתחילת הלחימה בחזית הדרום נתקל צה"ל במכשול בלתי צפוי שקשה היה לו להתמודד איתו. היו אלה מאות חיילי קומנדו מצריים שהתחפרו בחולות מצויידים בטילים נגד טנקים ובמטולי רקטות. הם הסבו אבדות לשריון הישראלי ובמקרים אחדים היו גורם מכריע בקרבות השריון. צה"ל הידוע בחיבתו להפקת לקחים מהירה, החליט שמה שטוב למצרים יהיה טוב שבעתיים ליהודים.

 "עליכם להיות גאים" סיים מפקד היחידה, "כי נבחרתם להיות ראשוני ציידי הטנקים העבריים בעת החדשה."

 ההודעה המרעישה לא עוררה בקרב הציידים המיועדים את גלי ההתלהבות הצפויים. אולי היה זה בשל אותו פחד תת הכרתי ובלתי רציונלי לחלוטין, שמתעורר בחיילי החי"ר מול מפלצות פלדה ענקיות יורקות אש הרומסות בשרשרותיהן את כל מה שנקרה על דרכן, ואולי בשל העובדה שלא הודגשה כראוי בנאומו הנלהב של מפקד היחידה, שחיילי הקומנדו נחשבו במצרים לציוד צבאי מתכלה לשימוש חד-פעמי. אחרי שהשמידו טנק או שניים, פג תוקפם, והם הוחלפו בחיילים חדשים וטריים.

 אחרי שלושה ימי אימונים הוסמכו הציידים החדשים, והוצבו בהרים המשקיפים על בקעת הירדן. מכיון שכוחות השריון של צה"ל היו עסוקים כולם בקרבות שבצפון ובדרום, יועד כוח הציידים להיות התשובה לשריון הירדני במקרה שירדן תחליט להצטרף למלחמה, וצבאה יחצה את הירדן.

 לא אשאיר את הקורא במתח, שכידוע עלול להזיק לבריאותו, ואגלה  כבר בשלב זה  שהשריון  הירדני לא  פלש בסופו  של דבר

 

16


לשטח ישראל, וציידי הטנקים לא זכו מעולם לממש את יעודם. לעובדה זו היתה השפעה מכרעת על עתידם של חיילי הכח, וביניהם כותב שורות אלה, שספק רב אם היה כותב שורות אלה, או שורות כלשהן בכלל, לו התגלגלו הדברים אחרת.

וכך קרה, שבשעה שצה"ל נלחם את מלחמתו הקשה ביותר בכל שנות קיומו, וכל עם ישראל היה שקוע בדכדוך ובחרדה, נשלחו חיילי יחידת ציידי הטנקים למשימות מיוחדות, כמו טיול בואדי קלט הנהדר, ביקורים בבניין הכנסת ובמוזאון ישראל, ושחיה בבריכה המחוממת שבבית החייל בירושלים.

 החיילים לא נהנו ממש מהבילויים. אווירת המלחמה היתה קשה, והשמועות על נפגעים והרוגים החלו להגיע טיפין טיפין. תחושת אי הנוחות ששלח בהם מצפונם חסר ההגיון והרחמים, על שהם מבלים בשעה שחבריהם נהרגים במלחמה הנוראה, הציקה אף לציניים מבינהם. אלה טלטלו את מצפונם בכח, השליכו אותו לפינה, ציוו עליו לשתוק ולברך על גורלו, וסרבו להודות בקשר כלשהו בינם לבין מצפון.

 יותר מכל סבל עוזי. עוזי היה קצין צעיר, יוצא סיירת מיוחסת, ומאבטח מוטס בחברת התעופה הלאומית. הוא היה גבוה, יפה תואר ושרירי, והתהלך תמיד חגור אקדח, רובה מוצלב על כתפו, חזהו מובלט, זרועותיו מפוסקות לצדדים וידיו נכונות לשליפה מהירה. הוא לא יכול היה לסבול את העובדה, שהנה סופסוף מתחוללת מלחמה אמיתית והוא מחמיץ אותה.

 לקראת השבוע השלישי של המלחמה הגיע ליחידה אישור להוציא את החיילים בסבב לחופשה של עשרים וארבע שעות. כשהגיע תורו של עוזי לצאת לחופשה הוא לא נסע לביתו. במקום זאת לקח את כלי נשקו, תפס טרמפ לסיני - מהלך שמונה שעות נסיעה, והצטרף אל אחד הגדודים הלוחמים. כל הלילה נלחם איתם להנאתו הרבה. הפגזים התנפצו, הכוחות הסתערו, וחיילים סביבו נפלו פצועים והרוגים. ממש כמו שצריך. ממש כמו בסרטים. בבוקר עזבם ויצא בדרכו חזרה אל יחידתו.

 והנה בוקר אחד הגיעה הידיעה המרעישה שכולם ציפו לה וחששו  מפניה  כל  כך.  למחרת  היום  יורדים  לסיני  לחזית.  על

 

17


החיילים ירדה ההכרה שהנה נסתיימה הציפיה, ונסתיימו המשחקים. הם יוצאים לפגוש את הדבר האמיתי. הם הולכים להלחם. הציוד נארז והועמס על משאיות, החיילים הועמסו על אוטובוסים, וכולם יצאו בשיירה לשדה התעופה הקטן  בעטרות.

 כל הלילה חיכו החיילים למטוס שיטיסם לדרום. לפנות בוקר התברר סופית שמטוס כזה לא יגיע. כולם עלו על האוטובוסים ויצאו לעשות את הדרך הארוכה דרומה בנסיעה. במחצית הדרך לערך פורסמה ההודעה בחדשות שהושגה הפסקת אש, והקרבות פסקו. המלחמה הסתיימה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

18


 

 

 

 

שקיעה נוגה

 

 צביקה, קצין הקשר של הגדוד, היה בחור קטן קומה, צנום ושקט, חבוש כיפה ועטור זקן עבות. הוא דיבר מעט, וכשהיה עושה זאת נדמה היה כאילו הוא מסתיר חיוך ביישני מתחת לזקנו. שני דברים בלבד עשויים היו להוציאו משלוותו. האחד היה קדושת אדמות ארץ ישראל השלמה, והשני - ציפורים.

 אם העז מישהו לערער על הזכות ההיסטורית המקודשת והמוחלטת של העם היהודי על כל שעל אדמה שהיה אי פעם שייך לממלכת ישראל זו או אחרת, ניצת היה בעיניו ברק משיחי  והוא היה פותח בנאום נלהב שהביאו כמעט עד כדי הרמת קול.

 הצפרות, מאידך, העסיקה אותו מרבית הזמן. הוא היה שייך לאותו סוג של אנשים מוזרים, המוכנים לנדוד לקצה העולם, לרבוץ שעות בגשם ובבוץ, רק כדי שיוכלו לציין לעצמם במחברתם, שראו את החלמונית המצויצת לבנת הזנב, בשעת ריקוד החיזור השנתי שלה.

 לא פעם בשעת תרגיל כאשר כל קציני הגדוד היו צופים אל שדה הקרב מעל גבעה שולטת, ומתכננים ברצינות תהומית את ההתקפה הבאה, יכולת לראות את דמותו הקטנה לצידם, גבו מופנה לקבוצת הקצינים בהתעלמות מוחלטת מנפתולי הקרבות המדומים המתרחשים על הקרקע, ומשקפתו מכוונת לשמיים במעקב אחר ציפור דואה.

 בחור קטן היה צביקה. בחור שקט, חביב ובלתי מזיק, שלימים נכלא בבית הסוהר אחרי שכיסח במטען חומר נפץ את שתי רגליו של ראש עירייה ערבי בשומרון, וגרם לכל אלה שהכירוהו לנוד בראשם ולומר: "מה זה היה, לעזאזל, לצביקה הקטן?"  אך באותם ימים כאמור, הסתפק עדיין בתחביבו הישן והחביב - הצפרות.

 

19


 היה זה בתקופה שחצי האי סיני הוחזר בשלבים למצרים. קו הגבול נקבע בהינף עיפרון של מדינאי או גנרל כלשהו על גבי המפה, ונמתח כקו ישר החוצה את הלא כלום מהים התיכון ועד לים סוף.

 השמירה על הגבול נעשתה על ידי תצפיות שפוזרו באופן דליל ביותר לאורך הקו, וסיורים רכובים על גבי ג'יפים.

 האויב היחיד שהיה בסביבה היה מספר תושבים מקומיים שנמצאו בצד הלא נכון של הקו בעת סימון הגבול. הם היו מנסים לעבור לצידו המזרחי, נתפסים על ידי הצבא הישראלי, סופגים מכות מהחוקרים הצבאיים ונשלחים בחזרה לצד המצרי. שם היו נתפסים על ידי הצבא המצרי, סופגים מכות ונשלחים לצד הישראלי, וחוזר חלילה. המשחק החדגוני הזה היה במהרה לזרא לחיילי פלוגת החרמ"ש, והם חפשו לעצמם עיסוקים מרתקים יותר, להעביר בהם את ימי השירות הארוכים.

 אחד העיסוקים החביבים ביותר על החיילים, היה למצוא את הדיונות הגבוהות ביותר, לעלות עליהן בנסיעה מן הצד שבו המדרון מתון, ואז לגלוש עם הג'יפ למטה בצדן התלול.

 צדן התלול של דיונות חול בנוי בזוית התלולה ביותר שבה יכולים גרגרי החול לשאת אחד את השני בלי להתמוטט. מלאכת מחשבת עושה הרוח בהניחה את הגרגרים בזהירות ובסבלנות זה על גבי זה עד שנוצרת דיונה שגובהה  עשרות מטרים. כל מגע קל בצידה התלול של דיונה יגרום לדרדור כמויות גדולות של חול במורד. הגלישה עליו היא, פשוטו כמשמעו - גלישה. הג'יפ שגלגליו שקועים בחול עד ציריהם, ועמו כמויות גדולות של חול שניתק מאחיזתו במדרון, מחליקים במדרון התלול בקו ישר כלפי מטה. מרגע שהתחלת לגלוש אין כל אפשרות לשלוט על מסלול הגלישה עד הגיעך לתחתית הדיונה.

 אם במקרה צומח דקל למרגלות הדיונה במסלול הגלישה, דבר שאינך יכול להבחין בו, אלא לאחר שעברת את שיאה והתחלת לגלוש למטה, אין כל דרך למנוע את הפגישה בין הג'יפ לדקל. פגישה כזו, משאירה את הג'יפ כשהוא תקוע בין הדיונה לעץ, אפו נעוץ בגזע העץ ואחוריו מתנוססים כלפי מעלה במעלה התלול. לא

 

20


יפלא, איפוא, שכתוצאה מפעילות זו נדרשו לא אחת צוותי חילוץ כדי לחלץ ג'יפ התקוע בחול בצורה מעוררת פליאה.

 קשה היה, במקרה כזה, לצוות הסיור להסביר לשואלים, כיצד הגיע הג'יפ לתנוחה המוזרה ללא התערבות כוחות מהחלל החיצון, וקשה עוד יותר היה להם, להסביר למפקדם מדוע הם נמצאים במקום המרוחק קילומטרים רבים ממסלול הסיור שלהם לאורך קו הגבול.

 בוקר אחד נחה רוח הצפרות על צביקה והוא התנדב ללוות את סאס הרס"פ בדרכו לחלוקת האספקה לתצפיות, בתקווה "לתפוס" ציפורים נדירות. הדרך לאורך הקו ארכה שעות רבות, וכאשר הגיעו לתצפית האחרונה שעל שפת הים, כבר עמדה השמש לשקוע במערב. הם פרקו את ארגזי המזון מהקומנדקר, וכבר עמדו לחזור לבסיס, כשהבחין צביקה פתאום בלהקת ציפורים שנחה על החול על שפת הים.

 "סע לשם" אמר לרס"פ שנהג בקומנדקר,"ונסה לא להפחיד אותן."

 להקת הציפורים נחרדה והתרוממה לאוויר כשהרכב הרועש והמקפץ התקרב אליהן. צביקה עקב אחריהן במשקפתו. לפתע הבחין מבעד למשקפת בציפור נדירה בודדת שריחפה באוויר ישר למולם.

 "סע ישר קדימה" צעק בהתרגשות אל סאס, מבלי להסיר את המשקפת מעיניו.

 "אבל..." התחיל סאס לומר, אך צביקה קטע אותו בחוסר סבלנות:

 "עזוב עכשיו. סע קדימה!".

 סאס הביט בצביקה הנרגש, שכל כולו היה מרוכז בצפייה בציפור. הוא משך בכתפיו, ובצייתנות הסיע את הקומנדקר ישר לפנים, אל תוך הים. מנוע הקומנדקר השתעל ונדם כאשר גל שטף את צינור המפלט.

 צביקה הסיר את המשקפת מעיניו וסקר את המצב במהירות. כשהבין שהקומנדקר לא יזוז ממקומו יותר, ירד מהרכב והמשיך להשקיף לעבר הציפור המתרחקת כשהוא עומד במים עד ברכיו.

 

21


 עם כל גל ששטף מתחת לקומנדקר העמיקו הגלגלים ושקעו עוד כמה סנטימטרים לתוך החול, עד שלבסוף נח הרכב בבטחה כשכל גחונו מונח על החול.

 סאס נטל את שפופרת מכשיר הקשר ודיווח לסמל המבצעים על מצבם.

חילוץ כלי רכב תקועים הוא מהפעילויות החביבות על אנשי הצבא. זו כנראה גם הסיבה שהצבא דואג לתחזק את כלי הרכב ולבחור את שטחי הפעולה כך שיספקו כר נרחב לפעילות מסוג זה. אמנם חילוץ רכב אינו מוגדר כמטרתו העיקרית של צבא, זו מן הסתם אמורה להיות לחימה, אך הנסיון מראה שלפעילות מלחמתית יש נטיה להשתבש ולהתנהג באופן בלתי צפוי לחלוטין, כאשר מנסים לבצע אותה בפועל, דבר שגורם טרדה רבה לאלה המנסים לפקח עליה, לכן מעדיף הצבא לעסוק בתכנון תאורטי של קרבות, ולעסוק בפועל בחילוץ כלי רכב. כאן יכול הצבא להביא לידי ביטוי את יכולתו המבצעית והטכנית, בלי להסתבך בפעולות מורכבות ומסוכנות יתר על המידה.

אך רכב שקוע בחול הוא דבר אחד, וקומנדקר תקוע בים, כשהגאות מאיימת להעלים אותו, הוא דבר אחר לגמרי. הצורך לפעול במהירות משבש את היכולת להפעיל את מנגנוני הצבא הבטוחים והאיטיים להפליא, לפי הנהלים ופקודות הקבע.

 לאחר בירורים שארכו כחצי שעה התברר שהרכב היחיד בכל האיזור שעשוי לחלץ את הקומנדקר השקוע הוא זחל"מ נושא מרגמה שעמד באחד הבסיסים שבסביבה. אולם זחל"מ זה היווה את כל כח הארטילריה של צפון סיני ורק מפקד החטיבה רשאי היה להורות להזיזו ממקומו.

 מפקד החטיבה שהה באותו זמן בביתו שבמרכז הארץ, וכלל לא עלה בדעתו לתת הוראה כזאת.

 לאחר שעה נוספת של שיחות טלפון מיגעות עם כל הקצינים ובעלי התפקידים שנמצאו בסביבה, שיחות שכללו תחנונים הסברים, שכנועים ואיומים, נמצא לבסוף קצין תורן במפקדת החטיבה שנעתר לתת אישור ליציאת הזחל"מ לחילוץ, לא לפני שהודיע  לכל מי  שהיה מוכן  לשמוע, שכאשר  יורד לדרגת טוראי

 

22


יצטרכו הם לשאת זאת על מצפונם עד אחרית ימיהם.

 בינתיים שקעה השמש והחלה גאות. כאשר הגיע הזחל"ם למקום האירוע כבר היתה תחתית תא הנהג של הקומנדקר מוצפת במים. הזחל"מ פנה לרדת מן הכביש אל החולות ומיד עצר במקומו בהחלטיות כשגלגליו הקדמיים מסתובבים במקום ומתחפרים בחול, ומנועו זועק במחאה. הדבר היה תמוה ביותר מכיון שהיה זה רכב המצויד בזוג זחלים בחלקו האחורי והיה אמור לשעוט בחולות במהירות ובקלות.

 סאס הרס"פ, שהיה בין היתר גם מכונאי רכב מקצועי, ניגש לבדוק את העניין. הצצה חטופה אל מתחת לרכב גילתה לו שה"דרייב-שאפט", אותו ציר שאמור להניע את הזחלים איננו. מן הסתם נלקח כחלק חילוף עבור זחל"מ אחר, או שפשוט נמצא לו שמוש יעיל יותר, בתקופה הארוכה שהזחל"מ היה מרותק למקומו ולא נזקק לו.

 כוח הארטילריה של צפון סיני נע בעזרת גלגליו הקדמיים בלבד ולא היה מסוגל לנוע בחולות, ולא כל שכן לחלץ קומנדקר השוקע לאיטו בים.

 סאס הרים שוב את שפופרת מכשיר הקשר ודיווח לסמל המבצעים על מצבם. מערכת הטלפונים הצבאית התעוררה שוב לחיים לשעה ארוכה אך שום גורם צבאי לא היה מסוגל לתת פתרון לבעיה הסבוכה בשעת ערב מאוחרת כזו. התשובה הרשמית שהתקבלה היתה להמתין עד למחרת בשמונה בבוקר כשיגיעו בעלי התפקידים הנוגעים בדבר למשרדיהם.

 ברור היה לכולם כי עד אז יעלם הקומנדקר, וישאר רק הצורך למצוא את האשמים. סאס היה חתום על הקומנדקר, והיה גם זה שנהג אותו לתוך המים. הוא היה מועמד טוב להיות זה שיואשם במחדל. המצב נראה אבוד.

 למרבה המזל, נתגלה לפתע באורח פלא במפקדת החטיבה טנק. מפלצת פלדה ענקית מצויידת בתותח אימתני, שבכוחה לעבור על בית קטן ולהפכו לתל חורבות, מבלי שהנוסעים בה יחושו יותר מטלטלה  קטנה.  איש  לא  ידע  כיצד  הגיע  לשם  הטנק  או  מה

 

 

23


תפקידו, ומכיון שכך גם לא היתה כל הוראה האוסרת על יציאתו מהבסיס.

 חיש מהר נמצא חייל מילואים שידע לנהוג בו והוא יצא בקול רעם למבצע החילוץ, כשהוא מעלה ענני אבק. ללא כל מאמץ שלף את הקומנדקר שכמעט ונעלם כבר במים והוציאו אל החוף.

 לאחר מכן התפנה לטפל בכח הארטילריה שעמד נכלם ומבויש בצד הדרך. הוא גרר אותו אל הכביש והחזירו לקרקע מוצקה ובטוחה. זה מיהר וחזר למקום חנייתו המוכר והחביב ושם שכן לבטח עוד ימים רבים, עד שפינה צה"ל גם חלק זה של סיני והחזירו למצרים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

24


 

 

 

 

דבקות במשימה

 

  גיוס יחידת מילואים לשירות מבצעי - יש לו נהלים ושיגרה ידועים וקבועים:

החיילים שנצטוו להגיע למקום המפגש עד לשעה 9:00 בבוקר, מתחילים להגיע, טיפין טיפין,  בשעות הצהריים. לאחר רישומם שנמשך כשעה, הם נלקחים לבסיס צבאי נידח, שם הם ננזפים על האיחור ועל העיקוב בלוח הזמנים שנגרם בעטיו, ומובלים אל האפסנאות כדי לקבל ציוד.

 האפסנאות סגורה תמיד והחיילים מתמקמים בסביבת האפסנאות וממתינים. כדי לנצל את הזמן והשטח ביעילות רבה יותר מופיע מדי פעם מפקד כלשהו, לוקח איתו קבוצת חיילים, מוביל אותם למקום אחר מרוחק ופוקד עליהם להמתין שם. לאחר זמן מה הוא משחרר אותם ומורה להם לחזור לאפסנאות.

 נוהל זה של המתנה מתפרשת נמשך בדיוק עד רדת החשיכה. ברגע שברור מעל לכל ספק שהחשיכה כבדה מספיק ולא ניתן לראות דבר, נפתחות דלתות האפסנאות והחיילים מתחילים לחתום על פריטי ציוד צבאי במהומה רבה, תוך קריאות זירוז מפי המפקדים הנרגזים בשל האיחור ההולך וגובר, ובבלגן בלתי צבאי לחלוטין. רק למחרת כאשר יאיר שוב היום יוכלו החיילים לראות מהו בדיוק הציוד שנפל בחלקם, אולם אז יהיה כבר מאוחר מכדי להתלונן או לתקן טעויות. עובדה זו חוסכת טרחה רבה לאפסנאים, שממילא מרגישים בשעה זו שעשו כבר מעל ומעבר לתפקידם, ומשום כך הם מוכרחים לסגור את האשנב וללכת לאכול ארוחת ערב, כך שחלוקת הציוד נפסקת למשך שעה עד שיחזרו.

 בסופו של דבר לאחר מספר שעות שוככת המהומה וכל החיילים  אורזים  את  שללם  בחבילות  גדולות, ומסמנים  פריטים

 

25


חשובים בטושים צבעוניים ובסרטי בידוד כדי להקל את זהויים.

 אחר כך מגיע תור התדריכים. בשלב זה המתמשך עד לשעות הקטנות של הלילה, מכונסים כל החיילים המתגייסים באולם גדול מקושט בלוחות, מפות, תרשימים ותצלומי אוויר, ושורה של מפקדים בדרגים שונים, ובעלי תפקידים נושאי תארים שונים ומשונים, שנשמעים בערך כמו קבצ"ש או מפד"ן, נושאים את דבריהם, אחד אחרי השני, לפני החיילים המנמנמים.

 מדברים שם רבות על משימות, יעדים, כוונות, נהלים והוראות. נישאים שם תדריכים ופקודות, הרצאות ואזהרות. אולם על המשימה העיקרית והחשובה מכל, המשימה שבה יעסקו החיילים והמפקדים בזמן השירות יותר מאשר בכל דבר אחר - על משימה זו לא נאמר דבר במשך כל הערב הארוך. משימה חשובה וחיונית זו, הלא היא השלמת סבב החופשות עד לסיום שירות המילואים.

 מספר אויבים קשוחים ונחרצים, ניצבים מנגד, נחושים בדעתם להכשיל את ביצוע המשימה החשובה. אויב מספר אחד הוא האריתמטיקה. ההוראה המקובלת היא, כי 10% מהחיילים רשאים להיות בחופשה בכל זמן, חוץ מאשר ביומיים הראשונים, בהם אין חופשות כלל. חישוב פשוט מראה, כי הוראה זו מאפשרת לכל חייל לקבל לכל היותר 72 שעות חופשה ברוטו, מתוך 30 ימי מילואים. אולם על פי המקובל ישהה כל חייל בבית זמן כפול מזה לפחות. דרוש הרבה תיחכום, וכושר אלתור והמצאה, כדי להתגבר על מכשלה מתמטית זו.

 אויבים אחרים הם המפקדים בדרגים השונים. הם יודעים כמובן שהחיילים יוצאים יותר מהמותר על פי הפקודה, אך על פי כללי המשחק הצבאיים לעולם אין הם מודים בכך, ודורשים בחומרה וללא פשרות, שבכל ביקורת יהיה מספר החיילים בדיוק לפי התקן. בתחילת המילואים מנסים כולם לשמור על ההוראות בגבולות סטיית התקן: מפקד הגדוד מאשר למפקדי הפלוגות, להוציא מעט יותר חיילים מהתקן. מפקד הפלוגה מאשר לרס"פ להוציא מעט יותר חיילים מהמספר שעליו הוא מדווח למפקד הגדוד, והרס"פ מוציא כמה חיילים יותר מהמספר שמסר למ"פ.

 לאחר  מספר ימי מילואים  מתברר לכל, שאם  ימשיכו בקצב זה

 

26


לא יוכלו להשלים את הסבב עד לסוף שירות המילואים. בשלב זה מתנדבים החיילים לעבוד יותר שעות כדי לאפשר ליותר חיילים לצאת לחופשה. לאט לאט גדל מספר החיילים המשוחררים הביתה, עד שבסופו של דבר, לקראת השליש האחרון של המילואים, נמצאים מרבית החיילים בבית, תקני המשימות מצטמצמים בלית ברירה, וכל חייל משובץ לכ28- שעות פעילות ביממה.

 באחת מתקופות השירות לאורך קו הגבול בסיני, ישבו המ"פ והרס"פ במשרד ויחד ניסו לברר מהי באמת מצבת כח האדם בפלוגה.

 לאחר שעברו שוב ושוב על רשימת החיילים התברר מעל לכל ספק שבדיוק מחצית מהחיילים שוהים בבית. המ"פ שלא הבין איך מתבצעות המשימות המבצעיות עם כמות החיילים המצומצמת, חקר את הרס"פ עד שזה הודה שהסיורים יצאו עם שני אנשים במקום שלושה על כל ג'יפ, והתצפיות מאוישות בארבעה אנשים כל אחת במקום ששה.

 "זה לא בסדר, אתה יודע?!" אמר יוחי המ"פ.

 "כן, זה באמת לא בסדר." הסכים הרס"פ.

 "כמה חיילים עוד לא יצאו לחופשה שנייה?" שאל יוחי.

 "שמונה עשר." ענה הרס"פ.

 המ"פ הרהר קצת ואמר: "תוציא מחר עוד שלושה."

 "בסדר," אמר סאס. "אוציא עוד ארבעה חיילים מחר."

 באותו רגע צלצל הטלפון. המ"פ שהרים את השפופרת, הקשיב, החוויר והחזיר את השפופרת למקומה בלי מלה. סאס הביט בו במבט שואל.

 היתה שתיקה קצרה.

 "אלוף הפיקוד מגיע לביקור." אמר המ"פ בשקט לבסוף.

 "אלוף הפיקוד מגיע לביקור, ולי יש מחלקה במקום פלוגה. אני מקווה שתבואו לבקר אותי בכלא."

 "אל תדאג" טפח לו הרס"פ על שכמו טפיחת עידוד, "נחשוב כבר על משהו".

 

 

27


 בשעה שמונה בערב הגיע לבסיס הקטן אלוף הפיקוד מלווה, בפמליה גדולה של קצינים, וגם בפקידה אישית כמקובל. לאחר הסבר קצר שקיבל מהמ"פ בחדר המבצעים, ביקש את המ"פ והרס"פ להתלוות אליו לסיור לאורך הקו.

 בהגיעם לתצפית הראשונה מצאו בה חייל חגור כהלכה, שומר בעירנות, וחמישה חיילים נוספים, יושבים בצריף הקטן ששימש כחדר אוכל. האלוף התכבד בכוס קפה, החליף כמה מילים עם החיילים והפמליה המשיכה בדרכה. ברגע שעזבו את המקום פרצו שלושה מהחיילים בריצה. הם זינקו לתוך ג'יפ סיור שעמד מוסתר מאחורי דיונה סמוכה ויצאו בעקבות השיירה.

 כשעצר המ"פ את האלוף ופמליתו כדי להראות להם נקודה שבה נהגו מבריחים לחצות את הגבול, חלף על פניהם ג'יפ ובו שלושה חיילים נכונים לקרב. הם ברכו בהנפת יד את חבורת המפקדים, ונבלעו באפלה.

  "זהו אחד מהסיורים הרכובים שלנו." הסביר המ"פ לאלוף שעקב בעיניו אחרי הג'יפ המתרחק.

 כשהגיעו לתצפית השנייה היו כבר גם שם ששה חיילים מוכנים לבקורת. הטכס של הביקורת, השיחה עם החיילים, וכוס הקפה חזר על עצמו, כמו הצגה בהשתתפות שחקנים מנוסים ומתורגלים היטב. מיד אחרי שעזב האלוף את התצפית יצאו שוב החיילים בג'יפ ובדרך עוקפת הקדימו את השיירה לתצפית הבאה, כך שכשהגיעה לשם יכלו כולם לחזור על הטכס הקבוע.

 באופן דומה נמשך הדבר במשך מרבית שעות הלילה, לכל אורך הגזרה. החיילים שבג'יפ דילגו מתצפית לתצפית משלימים את מספר החיילים לתקן הדרוש. מדי פעם עברו על פני שיירת האלוף, פעמים מולם ופעמים מאחוריהם. האלוף לא הסתיר את התרשמותו העמוקה מהכמות הרבה של הסיורים שמפטרלים לאורך הקו.

 כשהגיעו לתצפית האחרונה, וישבו עם החיילים לכוס קפה נוסף, חלפה באלוף תחושה של דה-ז'ה-וו. כאילו כבר פגש פעם, במקום כלשהו, בנסיבות דומות  את החיילים היושבים  למולו. אך

 

 

28


הוא לא הקדיש לכך מחשבה, גמר את כוס הקפה, וכולם יצאו לדרכם חזרה.

 בדרכם פגשו, שלא על פי התסריט שתוכנן בקפידה מראש על ידי הרס"פ, את הקומנדקר, שהיה הכח היחיד בגזרה שסייר באמת לאורך הגבול ולא השתתף במשימה המיוחדת של מלוי התקנים. לרוע המזל סימן האלוף לרכב לעצור ופקד על החיילים לרדת ממנו. החיילים ירדו והתייצבו מולו בשורה.

 "למה אתם ארבעה בלבד?" שאל האלוף. " זה בניגוד גמור לפקודות."

 "חמישה" תיקן אותו מפקד הסיור.

 האלוף המופתע הביט שוב בשורת החיילים ואכן היו שם חמישה חיילים. הוא סילק מחשבה מטרידה שחלפה במוחו בעניין השפעות הגיל על תפקוד המוח, והתחיל לבדוק את ציודם של החיילים.

 כשהגיע לחייל האחרון בשורה,שוב עברה בו אותה הרגשה מוזרה כאילו כבר פגש אותו פעם, ועל כך אין להתפלא כלל, שכן החייל היה לא אחר מאשר סאס הרס"פ, שחמק והצטרף לשורה ברגע שהאלוף הפנה את מבטו.

בסופו של ליל השימורים הוכתרה המשימה בהצלחה מוחלטת, וכל הצדדים היו מרוצים כל כך, עד שהרס"פ החליט שאחרי בקורת מוצלחת שכזו, הוא יכול להרשות לעצמו בלב שלם להוציא הביתה חמישה חיילים נוספים למחרת בבוקר עם אור ראשון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

29


 

 

 

 

אפריקה

 

 כשהגיע גדוד ציידי הטנקים לתעלת סואץ כבר פסקה הלחימה. ההכרה שנכון למלחמה זאת, הם איבדו את ההזדמנות לזכות בחוברת זכרון מהודרת ונאה, מעוטרת בתמונותיהם ובעלילות הגבורה שלהם, הותירה בחיילים תחושת החמצה עמומה, מלווה בהקלה עצומה.

 הפסקת האש עצרה את הכוחות במצב מוזר למדי. הכוחות המצריים שחצו את תעלת סואץ לכל אורכה, וכבשו את קו המוצבים שאמור היה לבלום פלישה מעין זו, המשיכו להחזיק ברצועה שרוחבה מספר קילומטרים ממזרח לתעלה. צה"ל, שנוכח כי אינו מצליח להדוף את הכוחות המצריים חזרה אל מעבר לתעלה בהתקפה חזיתית, פרץ פירצה במרכזה של אותה רצועה, עבר דרכה לצד המערבי של התעלה, ומשם החל להתקדם צפונה ודרומה לאורך צד זה של התעלה.

 וכך נוצר מצב, שכאשר הוכרזה הפסקת האש, מצאו הצדדים את עצמם בעמדות מוחלפות: הצבא המצרי ישב במוצבים המבוצרים בהררי אבנים של קו בר-לב, בעוד שצה"ל ישב מולם, בתעלות ובמחילות שנפרשו כמו רשת אינסופית לכל אורך גדתה המערבית של תעלת סואץ.

 הארמיה השלישית של צבא מצרים, שישבה בחלק הדרומי של הרצועה המצרית שממזרח לתעלה, היתה מכותרת מכל עבריה על ידי הכוחות הישראלים, והיתה מנותקת מכל קוי האספקה שלה, וזו היתה הסיבה העיקרית לכך שיוני לא שב משדה הקרב.

 

 בעברך את תעלת סואץ חוצה אתה גבול גיאוגרפי בין שתי יבשות. הצד המערבי של התעלה שייך באופן רשמי ליבשת אפריקה, בעוד שמדבר סיני כלול בשטח יבשת אסיה. קילומטר או

 

30


שניים מערבה מן התעלה נדמה לך לפתע שחצית גבול בין שני עולמות. המדבר נגמר באחת, ואתה מוצא את עצמך בארץ ירוקה ושופעת מים. חלקות שדה ירוקות ודקלים מקיפים אותך מכל עבר. תעלות מים רחבות חוצות את השדות, על גדותיהן משגשגת צמחיית מים סבוכה, ועופות מים צבעוניים שטים בהן בשלווה.

 אם תמשיך לצעוד מערבה עוד קילומטר או שניים, יעלם פתאום הירוק, ושוב תמצא את עצמך בשטח מדברי צחיח, כשמולך  מתנשאים הרים גבוהים ושוממים. אם לא תפנה לאחור תחשוב אולי, כי לא היתה זו אלא הזיה מדברית שנגרמה בעטיו של החום הכבד.

 הרצועה הירוקה שנמשכת לאורך צידה המערבי של תעלת סואץ, נקראת החייץ החקלאי, וקיומה בלב האיזור המדברי מתאפשר הודות לתעלת המים המתוקים שנחפרה לאורך קילומטרים רבים, מהנילוס  ועד לאיזור תעלת סואץ, כדי להפרות את המדבר הצחיח.

 כח ציידי הטנקים שהגיע לגדה המערבית של תעלת סואץ חולק לשניים. מחציתו הוטסה במסוקים אל אחת הפסגות הגבוהות של ג'בל עתקה - הר גבוה המתנשא לגובה של מעל 1000 מטרים, ממערב לחלקה הדרומי של תעלת סואץ. המחצית השנייה הוצבה לחופי האגם המר - אגם של מים מלוחים למחצה, שמחבר בין חלקה הדרומי של תעלת סואץ לחלקה הצפוני.

 פלוגתו של רפי שוכנה בבניין של קזינו נטוש שעמד לחוף האגם. שרידים של פאר ועושר שנבזז והושחת עוד ניכרו בבניין שעמד נטוש כבר שנים ארוכות, מאז מלחמת ששת הימים.

 הסדר והמשמעת הצבאיים התפוררו לרסיסים עם התנפצות הפגזים הראשונים במלחמה. לחיילים ולמפקדיהם נראה היה שבימים כאלה, כל עיסוק בדברים שאינם מבצעיים הנו השחתת זמן לריק. החיילים הפסיקו להקפיד על הופעתם, הם התהלכו לא מגולחים, לבושים ברישול, ונראו יותר כקבצנים חסרי בית מאשר כחיילים.

 הציוד הצבאי, שבימים כתיקונם נשמר ונבדק בקפדנות, הפך להפקר.  החיילים השליכו  את כלי  הנשק המיושנים  שסיפק  להם

 

31


צה"ל, והחליפו אותם ברובי קלצ'ניקוב מבריקים וחדשים מתוצרת סין, שמצאו בבונקרים הנטושים של המצרים. משאיות ורכב משוריין שנמצאו בשטח, סופחו מיד לפלוגה. אם חסר לאחד המפקדים רכב מבצעי, היה שולח שני חיילים אל אחד הגדודים השכנים, "להשיג" מהם רכב, וגם אלה, משהרגישו בחסרונו של הרכב, לא היו טורחים לחפשו, אלא פעלו באופן דומה.

 הפעילות הצבאית המבצעית בזמן הפסקת האש היתה מועטת, והחיילים בילו את זמנם במשחקי קלפים, בקריאה, בהאזנה למוסיקה ובמשחקי כדור.

 רפי, שהיה חובב מושבע של טיולים, חבר אל יפתח שגם הוא אהב לטייל, והיה צלם חובב, וביחד חרשו לאורכו ולרוחבו את איזור החייץ החקלאי. האיזור היה מעניין ומרתק. רוב החקלאים אמנם נמלטו כשנכנס הצבא הישראלי לשטח, אולם החיות, והציוד החקלאי הפרימיטיבי נשארו אחריהם. בין השדות המוריקים נראו בקתות חימר ומכלאות בקר. שובכי יונים בנויים בוץ, שנראו כמו תילי נמלים אדירי מימידים, היו פזורים בכל. בחלקם העליון נפערו פתחים קטנים ומעוגלים, ומקלות עץ ששימשו כמושבים ליונים היו נעוצים בראשם. ג'מוסים גדולי מימדים, חמורים וסוסים, התהלכו חופשיים, רועים בשדות העזובים.

 השדות היו מרושתים לאורכם ולרוחבם בתעלות השקייה. משאבות מים, עשויות גלגל גדול מצוייד בכפות, שהיה מופעל על ידי חמור שסבב במעגלים, רתום למוט עץ, היו מזרימות מים מן התעלה הראשית אל תעלות ההשקייה לפי הצורך.

 באחד הימים אסף מפקד הפלוגה את חייליו והודיע להם, כי הוטל עליהם לעלות אל אחת הפסגות של ג'בל עתקה, כדי להרחיב את השטח שמוחזק בידי ישראל, ולמנוע מהמצרים להתקדם מזרחה ולהשתלט על הפסגות השולטות על המישורים שלאורך התעלה.

 בראש הכוח עמד קצין בכיר בשם מוסא, שהיה יוצא אחת מיחידות העילית המפורסמות, משנותיה הראשונות של מדינת ישראל. מוסא נראה כמו בוקר מזדקן שיצא מאחד המערבונים, ונדמה  היה  שהוא מצטער  על  שהמלחמה הסתיימה  כל כך מהר,

 

32


ובלי ניצחון מוחץ של הישראלים. הוא נהג להתנדב למשימות נועזות, כמו סיור התגרות במצרים, שיגרום להם לפתוח באש, ויאפשר לסוללות התותחים הישראליות שטווחו מראש, להשיב אש ולהשמיד את העמדות המצריות, מבלי שישראל תהיה מואשמת בהפרת הפסקת האש, ובאחריות לתקרית.

 הטיפוס במעלה ההר היה קשה בהרבה מהצפוי. המדרונות הבתוליים התלולים, שרגל אדם טרם דרכה עליהם, היו מכוסים אבנים עגלגלות, שהחליקו תחת כפות הרגליים, והדרדרו במורד המדרון. בכל פעם שהצליחו לצעוד מספר צעדים במעלה המדרון, היו מתדרדרים כברת דרך חזרה, עד כי לפעמים קשה היה לדעת לאיזה כיוון הם מתקדמים.

 הדרך נמשכה שעות רבות, ורק אחרי רדת החשיכה הגיעו סוף סוף ליעדם כשהם מותשים, מיוזעים ורועדים מקור.

 מוסא זיהה מאחז מצרי על גבעה סמוכה ומיד התקשר למפקדת החטיבה, וביקש אישור לכבוש אותו. לרווחת הכל האישור לא ניתן, והחיילים שכבו על הקרקע הקשה וניסו להרדם. אחרי החום הכבד ששרר במדבר שלמטה, לא היו החיילים מוכנים לקור העז שבראש ההר, ולא היו מצויידים בבגדים חמים. הם ניצמדו זה אל זה כסרדינים בקופסה, כדי לנסות לשמור על חום הגוף, אך גם כך היה הקור עז מכדי שיניח להם להרדם.

 רפי, שכל גופו רעד כמו ויברטור, ושיניו נקשו בעוצמה כה רבה עד שהחל לחשוש שהסתימות שבהן תעקרנה ממקומן, לא יכול לסבול יותר את הקור. הוא ויתר על הנסיון להרדם ולישון, קם, נטל מקוש שהיה מונח על האדמה והחל חוצב במרץ בקרקע הסלעית. הפעילות הגופנית הנמרצת הפיגה את הקור, ולאחר שעה קצרה החל להזיע מן המאמץ. אולם ההקלה לא ארכה זמן רב. במהרה אפסו כוחותיו, והוא השליך את המקוש והתישב על האדמה. הרוח ציננה במהירות את גופו הרטוב מזיעה, ומיד שב לרעוד בעוצמה רבה יותר.

 לבסוף אחרי זמן שנראה כנצח, עלה הבוקר, והחיילים חיכו בקוצר רוח לשמש שתזרח ותפיג את הקור. לאור היום התברר לחיילים  מה רב  היה מזלם  שלא הוטל  עליהם לנסות  לכבוש את

 

33


העמדה המצרית. העמדה שכנה על גבעה גבוהה, וכה תלולה, עד שדי היה למצרים לדרדר מספר אבנים גדולות במדרונה, כדי לחסל את כל הפלוגה המנסה להסתער עליה.

 מוסא פקד על כולם לחפור שוחות אישיות, למקרה של הפגזה מצרית, ומוסא אכן ידע על מה הוא מדבר. החיילים ניסו לחפור באדמה הקשה, בעזרת אתי החפירה שברשותם, אולם האדמה היתה סרבנית, העבודה נתארכה ותוצאותיה לא נראו מרשימות ביותר.

 מוסא עצמו ניגש להכין עמדת מקלע בראש הגבעה. הוא קרא למספר חיילים שיבואו לעזרתו, ויחד חפרו על פי הוראותיו מספר בורות קטנים באדמה. אז שלף מתוך תרמילו חבילה של אצבעות דינמיט שמצא במחסניה של מחצבה שלמרגלות ההר, והחל להניח אותם בבורות ולחברם בפתילים. רפי ושאר החיילים שעבדו איתו, ישבו לנוח בסמוך ושקעו בשיחה. הם לא שמו לבם לכך שמוסא, שעבד מאחורי גבם, סיים את עבודתו, ופנה לרדת במורד הגבעה. לפתע פנה לעברם, ואמר כבדרך אגב:

 "חבר'ה, כדאי שתזוזו משם. הדלקתי את הפתיל."

 החיילים זינקו ממקומם, ופתחו בריצה בעקבותיו. הם תפסו מחסה מאחורי תלולית עפר, בדיוק בזמן שהמטען התפוצץ והעיף אבנים גדולות לכל עבר.

 בסופו של היום היו לכל החיילים שוחות עמוקות מספיק כדי לצאת ידי חובת חפירה. המקלע הוצב בעמדה שבראש הגבעה מוכן לקרב. מסוק תובלה הגיע לפנות ערב, השמיט רשת מטען עמוסה ציוד, והסתלק במהירות מפחד טילי הכתף המצרים. הציוד, שכלל שינלים מצמר שנשארו מימי הצבא הבריטי, ומנות קרב, שיפר להפליא את הרגשתם של החיילים. המעילים הארוכים היו כבדים ומסורבלים, אך שמרו היטב על חום הגוף, והמזון בקופסאות השימורים ערב לחיכם יותר מאי פעם בעבר.

 למחרת היום, הגיע למקום כח רגלי נוסף שהביא איתו ציוד ואספקה. להפתעתם הרבה של החיילים, הביא איתו כח התגבור גם מכשיר טלפון שדה שחובר לכבל שסללו החיילים לכל אורך הדרך, וקישר את הפלוגה שבראש ההר הנידח אל רשת הטלפונים

 

34


הצבאית, ודרכה גם אל הרשת האזרחית. היה זה מחזה אבסורדי למדי, כשבראש הר קרח ושומם, לאורו של הירח, ישב חייל בודד ושוחח עם חברתו בצעקות רמות שהדהדו בואדיות האפלים:

 "רותי..."

 "ר-ו-ו-ו-ו-ת-י..."

 "מה נשמע מותק?..."

 "ל-א  ש-ו-מ-ע-י-ם..."

 

בוקר אחד, ישבו עמי ורפי בעמדת המקלע. יום קודם לכן היה רפי בכוח שסייר על ההר לכיוון עמדות המצרים. כשסברו החיילים המצריים שהכוח התקרב יתר על המידה, הם פתחו לפתע באש מנשק קל לעבר הסיור. רפי הפיל את עצמו על הקרקע, והתגלגל אל מאחורי תלולית עפר. מאחורי המחסה הרגיש בטוח למדי. הכדורים ששרקו מעל לראשו לא יכלו להשיגו במחסה התלולית.

 מפקד הסיור בחר שלא להכנס לעימות עם המצרים המחופרים. הוא הוריד את הסיור למדרון חסוי מעיני המצרים שבעמדה, והוביל אותם בחזרה למאחז.

 אותו בוקר יצא שוב סיור למקום התקרית, ורפי ועמי המתינו בעמדה, כדי להשיב באש, ברגע שהמצרים יירו את היריה הראשונה. הם ישבו על דופן העמדה שהיתה מוגבהת בשקי חול ואכלו ארוחת בוקר, כשהם עוקבים אחרי הסיור המתקדם לאיטו במדרון שתחתיהם.

 לפתע נשמע קול נפץ עמום, שדמה לקול חליצתו של פקק מבקבוק שמפניה.

 עמי נרתע. "אני חושב שזאת היתה יציאה של פגז" אמר לרפי.

 "אם זאת היתה יציאה," השיב רפי, נוגס באדישות בפרוסת הלחם שבידו, "מיד נשמע את הפגיעה."

 בוווווווווווווווום.

 עוד טרם הספיק רפי להשלים את המשפט, התפוצץ פגז של מרגמה מטרים ספורים מאחוריהם. ההדף הטיל אותם אל קרקעית העמדה.  שניהם   ניתרו  על   רגליהם  ובשני   זינוקים  שלא   היו

 

35


מביישים אלופי קפיצה משולשת, נבלעו בתוך השוחות האישיות. תוך שניות אחדות התמלאה הגבעה בפטריות עשן שצצו בזו אחר זו בקולות נפץ חדים, מחרישי אזניים.

 הפגזת מרגמות, היא מהגרועים באימי המלחמה. כאשר הנך מופגז בתותחים, או בנשק שטוח מסלול, הנך שומע את פיצוץ הפגז בפגיעתו, ויודע שאתה עדיין חי. את פגז המרגמה הצונח אליך מלמעלה, ניתן לשמוע שניות ארוכות לפני שהוא פוגע בקרקע ומתפוצץ. הוא מתחיל בלחישה חרישית ורגועה בגובה רב מעליך. קול הלחישה הולך ומתחזק ככל שהפגז צובר תאוצה ומתקרב לעברך בנפילתו. שניות אלה שבהן אתה יודע שהפגז עומד להגיע, משאירות לך זמן למחשבות ולהימורים: "האם ינחת הפגז בדיוק עלי, או שמא יחטיא?"

 רפי שכב בשוחתו האישית, מכווץ בתנוחה עוברית, עיניו עצומות, וחיכה שכל חייו יחלפו לפני עיניו בתוך שניות, כמובטח בסיפורים כה רבים. מקרין הסרטים שבמוחו טעה כנראה בסרט, שכן במקום זאת, חלפו לפניו בעקשנות, תמונות שלו עצמו, מפורק ומרוטש, לאחר פגיעת פגז ישירה. רפי לא אהב את תמונות האימים האלה, ובהחלט מעדיף היה לראות את כל חייו חולפים.

 לבסוף, אחרי נצח או שניים, נדמו קולות הנפץ, והדממה חזרה אל ההר. אט אט החלו ראשים חבושי קסדות לצוץ מתוך השוחות ולסקור את השטח. הגבעה, שקודם לכן צבעה היה חום, שינתה את צבעה ללא הכר, והיתה עכשיו אפורה בהירה. החיילים הגיחו מתוך השוחות, והחלו לחפש את חבריהם ולבדוק אם יש נפגעים.

 הסתבר שהשוחות האישיות שימשו הגנה טובה מכפי שניתן היה לחשוב. נראה היה שכל החיילים יצאו ללא פגע. במספר מקרים נפל פגז של מרגמה בקוטר 120 מ"מ במרחק סנטימטרים ספורים בלבד משפתה של אחת השוחות, אולם החייל שבתוכה לא נפגע. הוא רק התכסה בשכבה דקה של עפר. החיילים כבר החלו להחליף חוויות ולהתבדח על האירוע, כשלפתע גילה מישהו שיובל איננו איתם.

 יובל היה בחור צעיר מלא חיים, שיערו הכהה הארוך שהיה אסוף בגומי מתחת  לקודקודו, התנופף על  עורפו כזנב סוס, וסרט

 

36


אדום נמתח על מצחו והקיף את ראשו. הוא השתחרר לא מכבר מן השירות הסדיר בצבא, וחלם להיות במאי קולנוע. הוא הספיק להרשם ללמודי הקולנוע באוניברסיטה, ולנסות את כוחו בכתיבת תסריט, כשתפסה אותו המלחמה, והוא גוייס שוב לצבא. כאן פגש את יוני, והם הפכו ידידים בלב ובנפש.

 יוני היה בחור דתי ממושב במרכז הארץ. הוא היה גבוה ורזה, עמידתו היתה שפופה מעט, כאילו ניסה להפחית מגובהו. הילוכו גמלוני ומגושם משהו, כהילוכו של נער מתבגר שטרם הסכין עם מימדי גופו שגדל. ראשו היה חבוש כיפה סרוגה, לעיניו משקפיים גדולים, שמאחוריהן התרוצצו בלי הרף עיניו הקטנות, שתמיד נראו כמביעות עליצות מעורבת בחשש.

 יובל ויוני היו תמיד יחד, ואם ראית אחד מהם, יכולת להיות סמוך ובטוח שגם השני נמצא בסביבה. כך היה עד לאותה תקרית נוראה שאירעה שבוע ימים קודם לעלייתם למאחז שבהר.

 שוחתו של יובל היתה בקצה מרוחק של המתחם. החיילים הפנו מבטם למקום, אך שום תנועה לא נראתה מכיוונה. לאיטם קרבו החיילים אל השוחה המרוחקת, חוששים מן המראה שעומד להתגלות לעיניהם.

 יובל שכב בתוך השוחה, פניו מעוותים, ועיניו מתגלגלות בחוריהן. כפות ידיו קפאו בעווית ששיוותה להם מראה בלתי טבעי. מלמולים בלתי מובנים בקעו משפתיו המקווצות.

"חובש. מהר!" קרא מישהו.

 החובש, בחור מזוקן ממוצא אמריקאי שכולם כינוהו דוק, ואיש לא ידע את שמו האמיתי, הגיע בריצה. הוא רכן על יובל והחל למשש את גופו בחיפוש אחר פגיעות. לאחר רגעים מספר הזדקף. "הוא אינו פצוע." קבע "הוא סובל מהלם". דוק שלף מזרק מתרמיל החובשים שהיה מונח לצידו, ורוקן את תוכנו לתוך ירכו של יובל. לאט לאט רפו שריריו אחוזי העווית, וצורתו האנושית שבה אליו. רק מלמוליו חסרי הפשר נמשכו עד שהגיע המסוק שהוזעק, ונשא אותו למקום שאליו הולכים כל נפגעי הלם הקרב. חבריו ליחידה לא ראוהו עוד.

 

 

37


 ההפגזה הכבדה לא היתה הסיבה היחידה לכך שיובל לקה בהלם קרב. הסיבה הנוספת, ואולי העיקרית, היתה מה שארע לחברו הטוב יוני. דוק ידע זאת היטב. דוק היה זה שטיפל ללא כל צורך בפציעתו של יוני, כשזה נפגע מפגז טנק שלא היה יכול לפגוע בו בשום אופן.

 ההפגזה הכבדה ריככה כנראה לאין שיעור את האדמה הסלעית של הגבעה הצחיחה, שכן החיילים החלו לפתע לחפור בה בקלות רבה, והשוחות העמיקו במהירות. שעות ספורות אחרי שתמה ההפגזה, כבר היתה הגבעה ליעד מבוצר, משובץ במחסות עמוקים, מדופנים ומכוסים בשכבות עבות של שקי עפר. לעת ערב היו החיילים ערוכים ומוכנים לקראת ההפגזה הבאה. אבל החיילים לא זכו לעשות שימוש בפרי עבודתם הקשה, ולא נראה היה שמישהו מהם הצטער על כך. למחרת היום החליפה אותם פלוגת צנחנים, והם שבו בלב שמח אל השיגרה השלווה של הקזינו שעל חוף האגם.

 האגם המר מחולק למעשה לשני חלקים: בצפון מערב נמצא האגם המר הגדול, ובדרום מזרח - האגם המר הקטן. בין שני חלקי האגם מפריד מעין חצי אי שנמשך מדרום-מערב לצפון מזרח, ויוצר מיצר שרוחבו כמאתיים מטרים, בין שני חלקיו של האגם. בקודקודו של אותו חצי אי, המכונה חצי האי כברית, היתה עמדת מרגמה, שאוישה על ידי חיילי פלוגות ציידי הטנקים.

 ממול אותה עמדה, מעבר למיצר המים, עמד מוצב מבוצר היטב, שהיה חלק מקו בר-לב, קו ההגנה הישראלי מהזמן שלפני המלחמה, שהיה אמור לבלום נסיונות פלישה לסיני מצד המצרים. המוצב כונה בשם "כרמלה", והיה מוכר היטב לחלק מחיילי הפלוגה, ששהו בו תקופות ממושכות לפני שפרצה המלחמה.

 כעת היה המוצב בידיו של כח מצרי שמנה כמה עשרות חיילים, והיה מכותר משלושה כיוונים, לבד מצדו הפונה למים, על ידי הכוחות הישראליים. הכח המצרי היה מבודד לחלוטין משאר הכוחות המצריים שממזרח לתעלה, מנותק מכל קוי האספקה. המצרים  היו  מנסים  להעביר  מזון  ואספקה  למוצב  הנצור,  דרך

 

 

38


המים, בעזרת דוברות משא. החיילים בעמדה שממול המוצב קיבלו הוראה למנוע מהדוברות להגיע ליעדן.

 ערב אחד כשבוע לפני שהפלוגה עלתה לג'בל עתקה וספגה את ההפגזה, הגיעה התרעה על דוברה מתקרבת. החיילים התכוננו להתקלות. צוות המרגמה הכין את הפצצות, הוציא אותן מן הזבילים, כרך את המטענים ההודפים על זנבותיהן, וסדרן בשורות מאחורי המרגמה. החיילים האחרים תפסו מחסות בהצמדם לדפנות העפר.

 הפצצה הראשונה נורתה ונחתה במים. הרגמים תיקנו את הכיוון והחלו להמטיר פצצות על הדוברה חסרת ההגנה ששייטה בכבדות על מימי המיצר.

 המצרים שבמוצב השיבו באש. למרות שכנראה לא נותר להם הרבה מזון, היה להם שפע של נשק ותחמושת. בידיהם היתה כמות גדולה של נשק קל, מקלעים כבדים, ואפילו טנק  שהיה מוצב בעמדה מחופרת בחזית המוצב.

 עמדת המרגמה היתה עמוקה למדי, ולפניה התנשאה סוללת עפר. החיילים ידעו שהם מוגנים היטב, ואין כל אפשרות שאש המצרים שטוחת המסלול תפגע בהם. כל פגז או כדור שעבר מעל הסוללה, חלף גבוה מעליהם, ונחת מרחק רב מאחוריהם. למרות הידיעה שהם בטוחים במקום המצאם, היה שאון הפגזים המתפוצצים מכל עבר מרתיע ומפחיד, ואלה מן החיילים שלא  היו עסוקים בתפעול המרגמה, נצמדו אל דופן העמדה, וחיכו בקוצר רוח שהכל יסתיים.

 אביקם עמד, גבו אל קיר העפר, ידיו מכסות על אזניו בנסיון להתגונן מפני קולות הנפץ העזים. הוא הביט ברגמים העסוקים בריכוז ובמיומנות בשליחת הפגזים לעבר השמיים, ובפגזים המצריים החולפים מעליו. לידו עמד יוני, עיניו מתרוצצות מאחורי זגוגיות המשקפיים. הוא נראה מהורהר ומנותק מעט מכל ההמולה שמסביבו.

 לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, התפרק העולם לרסיסים בהבהק אדיר ומסנוור, ובקול רעם מחריש אזניים. אביקם הוטל אל  הקיר  שמאחוריו  על  ידי  הדף  אוויר  רב  עוצמה.  כשהצליח

 

39


לפקוח את עיניו, כל שיכול היה לראות, היה אבק סמיך ועצמים חסרי צורה מתערבלים מסביבו. הוא נשאר כך ללא תנועה, חושש לנסות לזוז, שמא לא יעלה הדבר בידו, מוחו מנסה נואשות למצוא קרש הצלה להאחז בו, קצה של חוט שיוביל להסבר על המתרחש סביבו.

 לאט לאט החל האבק לשקוע, והדבר הראשון שנגלה לעיניו של אביקם, היה גזעו התמיר של דקל חסר צמרת שניצב מעליו. בבהירות פתאומית הבין אביקם את אשר קרה. אחד מפגזי הטנק שחלפו מעליהם, פגע בדרך מקרה בצמרתו של הדקל שניצב על שפת העמדה, והתפוצץ בדיוק מעליהם. הוא השפיל את מבטו מטה, וראה את יוני שרוע על הארץ ללא תנועה. היה משהו מוזר ולא טבעי בתנוחתו. ברגע הראשון לא הצליח לפענח מה הדבר, ואז לפתע הבחין לפלצותו, שכף רגלו של יוני, נעולה בנעל הצבאית, מונחת מספר סנטימטרים בריחוק ממקומה הטבעי בהמשכה של הרגל.

 "חובש!" הוא זעק "יוני נפצע."

דוק הגיע במרוצה. הוא ראה את רגלו הקטועה של יוני, ובמהירות שלף מחגור החובשים שלמותניו חוסם עורקים, והתקינו בתנועות מיומנות בקצה הגדם. בזמן העבודה חלפה בו המחשבה כי מוזר הדבר שלא זורם כלל דם מהפצע הפתוח. העורקים הראשיים החתוכים אמורים היו לשתות דם רב.

 הוא סיים את מלאכתו והחל לסתור קלות על פניו של יוני. לא באה כל תגובה. לחרדתו גילה כי יוני אינו נושם. פציעה ברגל, חמורה ככל שתהיה אינה גורמת להפסקת נשימה. ליוני היתה כנראה פגיעה נוספת. הוא משך את ראשו של יוני לאחור, סתם את אפו באצבעותיו, הצמיד את שפתיו לפיו של יוני, ונשף שתי נשיפות ארוכות אל תוך ריאותיו. לאחר מכן קרע בתנועה חדה את חולצתו של יוני, והפשילה לצדדים. לא נראו כל סימני דם על החולצה. הוא פנה לפתוח את מכנסיו, כשמבטו נפל פתאום על פצע זעיר, כמעט בלתי נראה במרכז חזהו של יוני. הוא בחן את הפצע  מקרוב  במשך  שניות  אחדות,  ואז  שמט  את  ידיו  כאומר

 

 

40


נואש, קם על רגליו לאט, סקר במבטו את החיילים שעמדו כל העת מסביבו, והניד בראשו.

 הסיבה לכך שדם לא זרם מפצעו של יוני, היתה שלבו נדם עוד קודם לכן. רסיס זעיר מהפגז, או מעץ הדקל, חדר הישר אל תוך ליבו והרגו במקום. יוני לא היה בין החיים עוד לפני שהתפזר האבק שהעלה הפיצוץ; לפני שמישהו מן החיילים הספיק להתאושש, ולהבחין שמשהו אינו כשורה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

41


 

 

 

 

פיליפ

 

  פיליפ היה בחור צנום ובהיר שיער ממוצא צרפתי. הוא היה עורך-דין במקצועו וניהל עסק קטן ומשגשג בירושלים. השירות במילואים גרם לו אי נוחות רבה. המחשבה על הכסף הרב שיכול היה להרוויח, ולא הרוויח, בכל שעה שבוזבזה בעיסוקים חסרי החשיבות שהועיד לו הצבא, הכאיבה לו ודכדכה את רוחו. הוא נהג לשאת איתו מכשיר טלפון נייד, ותוך כדי שמירה בשער, תצפית על גג בית בכפר ערבי, או הרצאה על התגוננות מפני התקפת גאזים, היה סוגר בעזרתו עיסקות סבוכות ורבות היקף.

 פיליפ היה פטריוט, ואידאליסט. הוא האמין אמונה שלמה בחיוניותו של צבא חזק שיגן על המדינה הקטנה והשלמה, המוקפת ומקיפה אויבים - ובאלוהים. עקרונותיו לא הניחו לו להשתמט כליל משירות במילואים, דבר שודאי היה מתאפשר לו לו רק משך בחוטים הנכונים, אך מאידך, נוכחותו בשטח ממש, נראתה לו מיותרת ומטרידה.

 בשל כך השתדל פיליפ ככל יכולתו לשהות זמן רב ככל הניתן בחופשות מיוחדות ואת הזמן הנותר בין חופשה לחופשה הקדיש לנסיונות לשכנע את מפקדיו שישחררוהו לחופשה נוספת.

 הוא אף פעם לא הצליח להבין איך זה שמפקדיו וחבריו לפלוגה, אנשים אינטליגנטים בהחלט, אינם תופסים דבר כה מובן מאליו כמו ההכרח שביציאתו לחופשה מתמשכת.

 פיליפ לא נהג להקדיש מחשבות רבות לשירותו בצבא, מחוץ לתקופה הקצרה שבין קבלת צו הגיוס לקבלת טופס השחרור, אולם לילה אחד, באחת מתקופות השירות במחנה הפליטים ג'יבליה, הוא לא ישכח עד סוף ימיו.

 

 

 

42


 מערכת הביוב של מחנה ג'יבליה היא ללא ספק אחד מפלאי העולם. כמו בעמדך משתאה נוכח הפירמידות שבמצרים,  גם כאן בסימטאות הצרות של מחנה הפליטים, מתקשה המוח לתפוס כיצד הצליחו בני אדם ללא כל אמצעים, ליצור מבצע הנדסי מפואר שכזה.

 מסעם של מי השופכין, מתחיל מצינורות פתוחים, המזדקרים מתוך חלקם התחתון של קירות הבתים אל הרחוב. מחלקם בוקע זרם רצוף של מים דלוחים, מאחדים נובע טפטוף איטי אך קבוע, ואחרים מתפרצים מדי פעם בזרם שוצף הגורף עמו גושים חומים בעלי צורות מוזרות.

 בהמשך, זורמת התערובת בעלת הניחוח החריף, בתעלות קטנות חפורות בחול במורד הסמטה. בשכונות המכובדות יותר מרוצפת הסימטה בבטון ותעלת השופכין הפתוחה שקועה במרכזה. בהגיעם לרחובות הראשיים נשפכים מי השופכין לתעלות גדולות ורחבות יותר וממשיכים במסעם במורד הרחוב. ככל שמתקרבים המים למרכז המחנה הולכות התעלות ונעשות גדולות ורחבות יותר ויותר, וכמות השפכים שהן מנקזות גדלה. לבסוף, אחרי מסע ארוך לאורכם של הרחובות, מגיעים המים לסוף דרכם, ונקווים באגם גדול בשקע שבמרכז מחנה הפליטים. שם הם מגיעים סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה, ומחלחלים לאיטם לתוך החול אל מי התהום, משם ישאבו שנית למחזור חיים נוסף.

 בקרבת האגם, שכינויו בפי החיילים היה אגם חראון, מגיעות תעלות השופכין לעומק הקרוב לשני מטרים ורוחבן מגיע למטר אחד. כדי לאפשר תנועה ברחובות, מכוסות התעלות במקומות אלה, בלוחות בטון גדולים המשאירים בינהם מרווחים גדולים, כדי שלא יחסמו חלילה לחלוטין את ההוד הונציאני של המים השקטים הזורמים לאיטם ברחובות.

 באותו לילה, השתתף פיליפ בסיור רגלי, בשטח מחנה הפליטים. הוא נשא על גבו את מכשיר הקשר. שף איזידור, שהשתתף אף הוא באותו סיור, היה שקוע עמו בשיחה מעמיקה על יהדות, אמונה וזיונים, כשגילה לפתע שהוא מדבר אל חלל ריק.

 

 

43


 רגע אחד פסע שם פיליפ מדוכדך ואירוני כהרגלו, ובשני לא היה עוד.

  "פיליפ נעלם" אמר איזידור בתמיהה. בוהה בחלל הריק ששנייה קודם לכך הכיל את פיליפ.

 כולם עצרו והביטו סביבם. לא נראה כל זכר לפיליפ. כאילו בלעה אותו האדמה.

  "אולי הוא נחטף על ידי יצורים מהחלל החיצון" הציע אחד החיילים.

  "או אולי עבר למימד אחר דרך מעבר שנוצר פתאום במרחב" התלהב אחר."קראתי פעם בספר שדברים כאלה עשויים לקרות."

 קול עמום שכאילו בקע מעומק האדמה שמתחתם משך את תשומת ליבם של החיילים המפנטזים והחזירם למציאות. הם הפנו את מבטם לכיוון שממנו בא הקול.

  "היי תראו" אמר איזידור. "יש כאן אנטנה תקועה באדמה. מעניין מי תקע אותה כאן."

 שוב נשמע הקול מבטן האדמה, והפעם יכלו החיילים לזהות בברור שהוא חזר על האימרה הצרפתית הידועה: "מרד!!!"

 מישהו הדליק פנס, ולאורו יכלו החיילים לראות שהביטוי הצרפתי לא היה אמירה בעלמא, אלא תאור מדוייק של המצב. פיליפ שלא הבחין בחשיכה ברווח שבין שני לוחות שכיסו את תעלת הביוב, צנח דרכו לתוך התעלה וניצב עתה שקוע ברפש עד מותניו מקלל בכוונה רבה.

  "מרד!!!" חזר ואמר "תעזרו לי לצאת מכאן."

 הוא פנה אל חבריו שגהרו מעליו והביטו בו ברגשי השתתפות וסלידה, והושיט את ידו לעומתם. כל החיילים נרתעו במהירות לאחור ושילבו את ידיהם מאחורי גבם. פיליפ הביט סביב סביב, כדי למצוא את העזרה המיוחלת, ומשהבין שזו לא תבוא, הסיר מעליו את מכשיר הקשר, השליך אותו מעבר לשפת התעלה, והתחיל למשוך את עצמו למעלה בכוחות עצמו.

 החיילים הביטו מרותקים בפיליפ, המכוסה כולו בשכבה סמיכה ומצחינה, בעלותו מתוך המים, כמעט כמו ונוס בשעתה.

 

 

44


 "אם אני אפול פעם לביוב," אמר איזידור בעודם צופים בחזיון, "אל תטרחו להוציא אותי. תירו בי ותשאירו את גופתי שם".

  כשהצליח סוף סוף פיליפ לחלץ את עצמו מתוך התעלה החלקלקה ונעמד על שפתה, נסוגו החיילים שמסביבו עוד כמה צעדים לאחור והמשיכו לנעוץ בו מבטים.

 פיליפ רטן, הרים את מכשיר הקשר והחל צועד לעבר הבסיס הצבאי. שאר החיילים פסעו בעקבותיו, שומרים על מרחק בטחון הגון ממנו.

 מאותו יום ואילך, איש בפלוגת המילואים לא לחץ מעולם את ידו של פיליפ לשלום, וזה התקשה להבין מדוע זה כולם מתרחקים ממנו תמיד. הוא יחס זאת לחוסר נימוס, בדלנות והתנשאות מצד חבריו לפלוגה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

45


 

 

 

 

חפלה

 

 איזור צפון סיני נראה בדיוק כפי שאדם מתאר מדבר בדמיונו. שלא כמו דרום סיני, הנגב ומדבר יהודה, ההרריים והמסולעים, צפון סיני הוא כולו מישור מכוסה בדיונות חול צהבהבות. פה ושם אפשר להתקל בקבוצת דקלים המעידים כי במקום יש מי תהום קרובים לפני השטח, אולם לרוב תוכל לנסוע שעות בלי לראות דבר מלבד חולות בכל הכיוונים. הצמחיה דלה ודלילה מאוד ומורכבת מצמחים מדבריים קטנים, דהויים ומצומקים, המצליחים בעקשנותם לשרוד בתנאי האקלים האכזריים.

 הזמן והמרחב מקבלים במדבר מימדים אחרים מאלה שאנו מורגלים בהם. כאשר חייל במאחז  נידח בחולות אומר לחברו: "אני קופץ לקנות משהו לשתות", יבינו כולם שהוא מתכוון לומר:

"אני לוקח את הג'יפ ונוסע לכפר הקרוב - מרחק 70 ק"מ - אחזור תוך כמה שעות".

 אין כל סיבה, צורך, או אפשרות למהר בהיותך במדבר.

 פנים רבות יש לו למדבר. ביום קיץ בהיר, הוא לוהט, אכזרי ועוין. כמעט קטלני. השמש היוקדת מלמעלה צורבת את העור ומכה בראש כקורנס, האוויר הלוהט מחניק את הנשימה וסופג כל טיפת לחות מן הפה והגרון, והאור הבוהק המוחזר מן החולות הצהובים מכה בעיניים עד כאב.

 רוב בעלי החיים במדבר מסתתרים מפניו במשך כל שעות היום, עד יעבור זעם, עד שירד הלילה ויצנן את הלהט.

 בלילות חשוכים, הוא בולע הכל אל תוך האפלה המוחלטת. אדם לא מיומן, שיקלע למדבר בליל אפלה, יאבד את דרכו תוך דקות ספורות. רק על פי הכוכבים,  ובעזרת אינסטינקטים מתאימים שאימצו  להם שוכני  המדבר: תחושת  הרוח על  הפנים,

 

 

46


כיוון המדרונות - רק בעזרתם ניתן להתמצא בו, בהעדר מכשירי ניווט.

 לעיתים משתולל המדבר בחמת זעם בסופת חול פראית. הוא חודר לתוך עיניך, אפך ואזניך, מצליף בך באלפי גרגיריו הדוקרים, ומאיים לקבור, לכסות ולבלוע אל קרבו כל מה שנמצא מעל לפני השטח: אוהלים, כלי רכב, ואף בעלי חיים.

 בלילות ירח מלא, בוהקות הדיונות באור חיוור, ומשוות לו אווירה מכושפת. ההולך במדבר בליל ירח מלא חש כמי שנקלע לאגדה קסומה. לעיתים נראות הדיונות הלבנות כמרחבים מושלגים, ולפעמים מדמה אתה שהנך מרחף בין ערימות עננים.

 אך שעותיו היפות ביותר של המדבר, הן השעות הקצרות שלפני זריחת השמש, והשעות שלאחר השקיעה. באור האדמדם וברוח הקרירה והנעימה, המדבר נראה מפויס ונינוח, ובכל עוצמתו ומימדיו האינסופיים, הוא מקסים ביופיו ואינו מאיים כלל.

 רפי אהב ללכת בשעות אלה הרחק מהמחנה, עד למקום שבו לא ניתן היה לראות דבר מלבד הדיונות הבוערות באור האדמדם. תחושת הקטנות מול המרחבים האינסופיים, והרגשת הבדידות הגמורה, כמו היית האדם היחיד על פני האדמה, היו מענגות את הנפש עד לסף הכאב.

 אדוניו של המדבר הם ללא כל ספק הבדואים. אותם אנשים עטויי שחורים המהלכים יחפים בחולות הלוהטים, ומוציאים מן המדבר הסרבני את לחמם בעקשנות. הם נעים לאט, מדברים לאט, ומשתלבים בהרמוניה מוחלטת עם הסביבה המתנכרת. הם לא יעשו שום תנועה מיותרת, שתגרום לבזבוז אנרגיה יקרת מציאות לשוא; אף מאמץ מיותר, שיגרום לבזבוז בלתי נסלח, של נוזלים יקרי מציאות עוד יותר.

 כשנשאל פעם בדואי זקן לדעתו על השלטון הישראלי, ענה לחיילים בקולו הסדוק, לאט ובהפסקות ארוכות בין משפט למשפט:

  "כשנולדתי היו כאן התורכים..."

  "אחר כך הלכו התורכים ובאו האנגלים..."

  "אחר כך הלכו האנגלים ובאו המצרים..."

 

47


  "אחר כך הלכו המצרים ובאתם אתם..."

  "גם אתם תלכו ויבואו אחרים..."

  "אבל אנחנו... נשאר כאן תמיד."

 הבדואים, כמו שאר שוכני המדבר מעולם החי והצומח, חיים בחסכנות ובצמצום רב. משפחה בדואית מתקיימת במשך שנה תמימה מתקציב שמשפחה עירונית ממוצעת בישראל מוציאה במשך שבוע ימים. הם מגדלים עדרי עיזים קטנים שאותם הם מצליחים לקיים על הצמחיה המדברית הדלה, מעטים עוסקים פה ושם בדייג בחופי הים התיכון המשתרע מצפון למדבר, אך עיקר פרנסתם באה מדקלי התמרים, אותם הם מגדלים בנאות המדבר ולחופי הים, מקומות בהם מצויים מי תהום שאינם מלוחים יתר על המידה. את הפירות הם אוכלים או מוכרים בישובים הבודדים שלאורך החוף, מענפיהם היבשים הם בונים סוכות למגורים והגזעים שקרסו משמשים חומר דלק. דבר אינו מבוזבז או חסר תועלת.

 אל החיילים שעברו בקרבת המאהלים נהגו הבדואים ביחס של כבוד מסוייג, ועל פי מסורת הכנסת האורחים המפורסמת שלהם. החיילים היו מוזמנים אל הסוכה המרכזית ששימשה מעין מרכז תרבותי, שם ישבו כולם במעגל סביב קנקן הקפה שעמד על אש קטנה, שוחחו והאזינו לסיפורים של זקני הבדואים. הקפה הוגש בספלוני חרסינה קטנים והיה מר כלענה. אחריו הוגש לכולם תה בדואי חזק וכהה מומתק בהרבה סוכר.

 המים בהם השתמשו הבדואים נשאבו מבארות שנחפרו בנאות המדבר. הם הצטיינו במליחות גבוהה עד שבקושי ניתן היה להגדירם כמים מתוקים. הטעם המלוח מתוק של התה הבדואי שהוכן מהם היה מעורר בחילה. החיילים המתארחים היו מוצאים את עצמם במילכוד: אם לא גמרת את כוס התה, נחשב הדבר לעלבון ופגיעה במארח. אולם ברגע שהצלחת לגמור את המשקה הנורא, מיד מולאה הכוס מחדש בידי המארח ושוב היה עליך ללגום את המשקה עד תומו.

 רק אחרי מספר ביקורים בהם נאלץ לגמוע כוסות רבים של תה מלוח-מתוק  גילה רפי  את הנוסחה  הגואלת. היה  עליך ללגום מן

 

48


התה לאט לאט עד שנותר ממנו כרבע הכוס. אז יכולת להניח את הכוס על החול בבטחה מבלי שמישהו ימהר למלאה מחדש. כשעמדת לעזוב היה עליך להפרד לשלום, ואז ללגום בלגימה אחת את המשקה שנותר בכוס ולמהר להסתלק. כך יכולת לצאת בכוס אחת בלבד מבלי להעליב את המארח.

 יום אחד כשעבר אחד הסיורים במאהל בדואי ניגש אליהם אחד התושבים והזמינם לחפלה גדולה שהוא עורך למחרת בשעות הצהריים. החיילים המופתעים ניסו לברר במה זכו לכבוד הרב. הסתבר שחודש קודם לכן נפל בנו של האיש מדקל גבוה בשעה שעסק בגיזום ענפים יבשים, ונחבל קשות. סיור שעבר במקום אסף את הפצוע ופינה אותו לבסיס, משם הובל באמבולנס צבאי לבית החולים באל-עריש. באותו יום שוחרר האיש מבית החולים ואביו אסיר התודה, שלא ידע שבינתיים הוחלף גדוד המילואים ששרת במקום, הזמינם לחפלה שערך לרגל החלמתו.

 בראשו של רפי עלו תמונות מחפלות של הדרוזים בגליל:

שולחנות עמוסים מגשים ענקיים מלאים בבשר כבש צלוי, אורז עם צנוברים, פול ומיני עוגות מזרחיות נוטפות דבש. הוא התנדב מיד להיות בין החיילים שיבואו לייצג את הפלוגה בחגיגה.

 למחרת יצאו בשני ג'יפים, חמישה חיילים בפיקוד יוחי המ"פ, שמעולם לא החמיץ הזדמנות לארוחה דשנה, לעבר המאהל הבדואי.

 היה יום חם במיוחד. הטמפרטורה היתה לבטח 45 מעלות בצל, לו היה בנמצא צל כלשהו כדי למדוד אותה. מנועי הג'יפים לא תוכננו לפעול בטמפרטורה כה גבוהה. הדלק היה מתאדה במיכל המאייד והמנוע נכבה כל מספר קילומטרים. צריך היה לקרר את המאייד בסמרטוט רטוב כדי שאפשר יהיה להתניעו מחדש. כשהגיעו לקירבת המאהל הבדואי החלו להבחין באורחים המגיעים למסיבה. בדואים ממאהלים שכנים - מרחק עשרות קילומטרים - הגיעו מכל הכיוונים, חלקם פוסעים ברגל וחלקם רכובים על גמלים. היו שם גברים, נשים וילדים. נראו ביניהם גם אמהות שנשאו תינוקות על גבן. לפלא היה בעיני החיילים הלומי החום, כיצד יכול תינוק להחזיק מעמד בחום שכזה.

 

49


 במרכז המאהל הבדואי התגודו כבר מרבית המוזמנים - כמה עשרות אנשים - קרובי משפחה ונכבדים ממאהלים שכנים. החיילים הוזמנו להצטרף אליהם בדיוק כאשר הוגשה התקרובת.

 שתי קערות גדולות הונחו על החול לפני החוגגים. הקערות היו מלאות עד גדותיהן בעיסה אפורה ודביקה, עליה היו מונחות פיסות קטנות של בשר שיבשו מעט בשמש, והשחירו בקצותיהן. כל אחד מהסועדים לקח לעצמו אחת מפיסות הבשר ולאחר מכן תחב את אצבעותיו לתוך הקערה ודלה חופן מן העיסה. המראה היה רחוק מלעורר תאבון בחיילים.

 לרפי, שניסה לברר ממה מורכב התפריט, הוסבר שבשר העז שנשחטה לכבוד המאורע בושל שעות רבות במים. במים שספגו את טעם הבשר נטבלו פיתות בדואיות וכך נוצרה התוספת הדביקה.

החיילים טעמו מן הבשר אך לא העזו לגעת בעיסה. הבשר היה קשה ומתובל בחול שחרק בין השיניים בשעת הלעיסה. אחרי שכל אחד מהם הצליח לבלוע את מנת הבשר הקטנה שלו, החליפו החיילים מילות ברכה עם מארחיהם, לגמו במהירות ספלון קפה, נפרדו לשלום ונחפזו להסתלק מהמקום.

 הדרך חזרה לבסיס התארכה והחום נעשה מכביד יותר מרגע לרגע. המים אזלו מהמימיות, ואלה שהיו בג'ריקנים השחורים, שהיו מונחים בשמש כל היום, היו חמים מכדי לשתותם. הג'יפים סרבו להתקדם כמו היו חמורים עקשנים.

 כשהגיעו החיילים לבסוף לבסיסם, היו על סף התיבשות ובאפיסת כוחות. לאחר שהתאוששו והשיבו את נפשם במקלחת קרה הסתערו החיילים על חדר האוכל. הארוחה הצבאית הפשוטה שהוגשה להם שם, דמתה בעיני ניצולי החפלה לסעודת מלכים.

 

 

 

 

 

 

 

50


 

 

 

 

פינוי

 

החורף בגבהי ג'בל עתקה היה קר ורטוב. חיילי כח ציידי הטנקים שהוצבו במקום, התמקמו במאחזים מחלקתיים על שלוחותיה השונות של אחת הפסגות הגבוהות של ההר. במרכז, בין כל המאחזים, היה משטח מישורי גדול, ששימש כמנחת למסוקי התובלה הגדולים, שהיו הקשר היחיד של הכח עם העולם החיצון. חיל ההנדסה החל אמנם בסלילת דרך אל הפסגה, אולם המדרונות התלולים והקרקע הסלעית הקשו על העבודה, וזו התמשכה חודשים ארוכים, וכשהושלמה לבסוף, נחתם הסכם עם המצרים, וצה"ל עזב את המקום.

 החיילים הקימו אוהלים שהיו מותאמים במיוחד לאקלים קר. האוהלים כפולי הדפנות, הוסקו בתנורי נפט בעלי ארובה, ובתוך האוהל היה חם ונעים. החיילים לא הרבו לצאת מן האוהלים ללא צורך. מחוץ לאוהל שרר קור עז, שאפילו חליפות הסקי ונעלי הפרווה שבהם צוידו החיילים, לא הצליחו להגן מפניו, בשעות המתמשכות של השמירה הלילית בעמדות. לעיתים קרובות כיסה את ההר ערפל כה כבד, עד שלא יכולת לראות את קצה ידך המושטת לפנים.

 סאס ושרייבר ישבו רועדים מקור בעמדה הדו-רובאית הקטנה באחד המאחזים שעל ההר. היתה זו שעת לילה מאוחרת. השניים שישבו במרחק של מטר אחד בלבד זה מזה, יכלו אך בקושי להבחין אחד בדמותו של השני, בשל החושך והערפל.

 "מה השעה?" שאל שרייבר.

 סאס קרב את שעון היד שלו אל פניו, והאיר עליו בפנס כיס קטן.

 "עוד מעט עשרים לארבע. אפשר כבר להעיר את השומרים במשמרת הבאה."

 

51


 שרייבר חשב בלבו שאם ילך לאוהל להעיר את החיילים, לא יצטרך לשוב עוד לעמדה, ויוכל להכנס לשק השינה שלו רבע שעה מוקדם יותר.

 "אני אלך להעיר אותם." התנדב.

 חליפת הדובון המסורבלת הגבילה את תנועותיו והקשתה עליו לתמרן אל מחוץ לעמדה. לאחר נסיונות מספר הצליח להחלץ ממנה, והחל צועד בזהירות אל עבר האוהל שבמרכז המאחז.

  הוא העריך שעבר כמאה מטרים, וידע שהוא צריך להיות בקרבת האוהל. הוא הביט סביבו, אך בשל החושך והערפל לא יכול היה לראות דבר. הוא המשיך להתקדם עוד כמה עשרות מטרים, אך האוהל לא צץ מתוך הערפל כפי שקיווה שיקרה.

 "אולי עברתי על פניו ולא הבחנתי בו בגלל הראות הלקויה." חשב בלבו. הוא חזר כברת דרך לאחור, אחר צעד כמה צעדים ימינה. משלא מצא את האוהל חזר וניסה לחפש גם בכיוון השני. דבר לא נגלה לעיניו. רק ערפל סמיך מכל עבר.

 "מוטב שאחזור לעמדה, ואתחיל מחדש." החליט, ופנה לשוב על עקבותיו.

 

סאס ישב לבדו בעמדה וחיכה לשומרים שיחליפו אותו. השעה ארבע, שבה היתה אמורה להתבצע החלפת המשמרות, עברה כבר מזמן, וכל זכר לשומרים לא נראה. בתחילה כעס על השומרים שאינם מדייקים להחליף אותו בזמן.  משעבר עוד זמן והשומרים לא הגיעו,  החל לכעוס על שרייבר, שכנראה הלך לישון בלי שוידא תחילה כי השומרים המחליפים אכן התעוררו וקמו.

 בשעה ארבע ושלושים, עדיין ישב סאס בעמדה וחיכה שיחליפו אותו. לפתע שמע רחש מכיוון הגדר שלפני העמדה. הוא נדרך ואימץ את עיניו, אך לא יכול היה להבחין בדבר מבעד למסך הערפל.

 הוא הקשיב בדריכות, ולחרדתו יכול היה להבחין בקול צעדים המתקרבים אליו מכיוון הגדרות. לרגע נדמה לו כי הוא מבחין בדמות בחשיכה שמולו. סאס דרך את נשקו ופתח את הניצרה.

 

 

52


 "לא לירות" קרא שרייבר שהגיח פתאום מן הערפל לפני העמדה, ממש ברגע שסאס עמד ללחוץ על ההדק.

 "מה קרה לך לעזאזל." קרא סאס ונצר את נשקו. "ולמה אתה בא מהכיוון הזה?"

 "לא מצאתי את האוהל." הסביר שרייבר.

 "ואיפה הסתובבת במשך שלושת רבעי השעה?"

 "אין לי שמץ של מושג." השיב שרייבר. "לו ידעתי איפה אני הייתי חוזר כבר מזמן."

 "טוב, עכשיו אני אלך להעיר את השומרים." אמר סאס.

 "לאא, אל תשאיר אותי כאן לבד!" נבהל שרייבר. "אני לא אצליח לחזור מכאן לעולם."

 "בוא נחכה קצת עד שיעלה הבוקר, ואז נלך ביחד להעיר את השומרים. נגיד להם שריחמנו עליהם והנחנו להם לישון עוד כמה שעות. הם יהיו אסירי תודה, ויעלימו עיין מכך שהפקרנו את העמדה ללא שומר."

 

ארבעה חודשים חלפו כבר מאז פרוץ המלחמה. ארבעה חודשים שרתו החיילים במילואים, כשנחתם סוף סוף הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים. החיילים שראו בכך אות להתקרבות מועד שחרורם המיוחל, קיבלו את הידיעה בקריאות שמחה. השמחה גברה עוד יותר, כשלמחרת חתימת ההסכם, כינס מפקד הגדוד את הקצינים, ובישר להם שהמקום הראשון שממנו יסוג צה"ל במסגרת ההסכם, יהיה ג'בל עתקה.

 תוך ימים ספורים פרקו החיילים את כל המאחזים, וערמו את כל הציוד והתחמושת בערימות גדולות שפונו על ידי מסוקים ומשאיות. אולי מוגזם היה לומר את כל התחמושת, שכן בחלק ניכר ממנה השתמשו החיילים כדי לחגוג את שחרורם הקרוב. מוקשי תאורה שהיו מפוזרים מסביב למאחזים, פצצות מרגמה ורימוני זרחן, כולם שימשו כזיקוקי דינור בפסטיבל הפינוי.

 לבסוף הגיע היום המיוחל. בטכס צבאי רב רושם, בנוכחות קציני צבא בכירים, הורד דגל ישראל מעל התורן. החיילים עלו על משאיות, ויצאו לדרכם בעזבם את ההר לצמיתות.

 

53


 בוקר הפינוי היה אפור וקר. שלג שירד בלילה הקודם, וכיסה את האדמה בשכבה לבנה של סנטימטרים ספורים, נמס למחצה בשעות הבוקר, והפך לעיסה חומה וחלקלקה. משאיות ה"זיל" הכבדות החליקו מטה כמעט ללא שליטה, בדרך התלולה והעקלקלה שתהומות עמוקים בצידיה. בדרך נס בלבד הגיעה כל השיירה ללא תקלות למישור שלרגלי ההר ונכנסה בשערי העיר פאיד שבאיזור החייץ החקלאי.

 החיילים עשו את הלילה בבניין הקזינו הישן, שהיה עתה עוד יותר הרוס ובזוז, מאשר כאשר הגיעו אליו לראשונה שלושה חודשים קודם לכן. המיטות, התמונות, המשקופים והחלונות, הכל נותץ ושימש חומר בערה לחיילים מיחידות שונות, שהחליפו אלה את אלה בשהייה במקום.

 למחרת עלו כל החיילים עם ציודם על אוטובוסים ויצאו בשיירה ארוכה צפונה. הדרך ארכה שעות רבות, ורק לפנות ערב הגיעה השיירה למפקדת החי"ר והצנחנים בעיר רמלה. הכניסה לבסיס היתה חגיגית כמעט כמו הירידה מההר. כאן אמנם לא השליכו החיילים רימוני זרחן, שפגיעתם קטלנית, אך עשרות זיקוקים צבעוניים, מאלה שהצבא משתמש בהם לאיתות של סימנים מוסכמים, נורו אל השמיים. פה ושם אף האירו את השמיים פצצות תאורה שנורו ממרגמות 52 מ"מ.

 החגיגה פסקה כאשר התקבלה הוראה להכנס לאחד המבנים לשם החזרת ציוד. בימים כתיקונם נוהג הצבא להקפיד בדקדקנות על החזרת הציוד הצבאי. חייל לא ישוחרר לפני שיקבל אישור מהאפסנאי שכל הציוד אותו קיבל הוחזר בשלמותו. האפסנאים בודקים אחד אחד את הפריטים המוחזרים, בהתאם לטופס השאלת הציוד עליו חותם החייל בשעה שהוא מקבל את הציוד.

 הפעם במהומה שיצרה המלחמה, חיילים עברו מיחידה ליחידה, ציוד נמסר ללא פיקוח, וטפסי האפסנאות נשכחו ונעלמו אי שם בבסיסים שונים ברחבי הארץ. החיילים הוכנסו לאולם גדול שהיה מלא בערימות ענק של ציוד. ערימת מכנסיים, ערימת חולצות, ערימת חגורות, ערימת מימיות ועוד, ניצבו זו לצד זו לאורך ארבעת קירות האולם. היו שם אפילו ערימות של כלי נשק מסוגים

 

54


שונים. החיילים התבקשו למיין את הציוד שברשותם ולהשליך אותו אל הערימות המתאימות. רבים מן החיילים ניצלו את ההפקרות ששררה, כדי לשמור מספר פריטי ציוד צבאי שיכולים היו לשמש אותם בהמשך שירות המילואים. רוב החיילים השאירו לעצמם סט או שניים של מדי עבודה, כמה לקחו רצועות לנשק, או ערכה לניקוי נשק, והיו שאף לקחו איתם חגור צבאי שלם. אולם איש לא יכול היה להתחרות במחסן הציוד הצבאי של אותי.

 אותי היה בחור נמוך קומה, רזה ומוצק, בעל מצח גבוה, שיער קצר ומקורזל, ואף ישר וארוך. בין רגליו התנוסס אבר אדיר מימדים, שגרם לדקירות של קנאה בלבבות החיילים במקלחת המשותפת, ובוודאי סחט לא פעם אנחות התפעלות, מפיהן של נערות רבות ברחבי הארץ.

 כדי להעביר את כל מלאי הציוד הצבאי שבבעלותו, שכר אותי מבעוד מועד את שירותיה של חברת הובלה, וכאשר הגיעו לרמלה, חיכתה לו משאית קטנה בשער הכניסה לבסיס. בזמן ששאר החיילים עסקו בהחזרת הציוד, פרק אותי בעזרת נהג המשאית את רכושו מכלי הרכב הצבאיים, והעמיס אותם על המשאית השכורה.

 היו לו שם תריסר חולצות וכמספר הזה מכנסיים צבאיים, כולם חדשים לגמרי ומותאמים לגזרתו, חגור תקני מלא מצוייד בשתי מימיות, 10 מחסניות לרובה, ערכת ניקוי לנשק, פנס, חבל אישי, סכין קומנדו ושני רימוני רסס. היו לו גם  קסדה, רובה קלצ'ניקוב, אקדח, כמה ארגזי תחמושת, זוג מכשירי קשר, ושלל מפות קוד צבאיות. אל כל זאת הוסיף גם שק שינה, אוהל סיירים, מעיל ומכנסי דובון, נעליים מרופדות פרווה, וזוגות אחדים של גופיות ותחתונים ארוכים.

 בנוסף לכל אלה היו לו גם כמה מזכרות חביבות מן המלחמה. רוב החיילים אספו לעצמם מזכרות מן השהיה הממושכת והחד-פעמית בשטח המצרי. ניצרת רימון, זנב פצצת מרגמה, קסדה מחוררת, תרמיל פגז, או כיוצא בזה חפצי נוי שיכלו לפאר את הכוננית בסלון הבית, היו כמעט לכל אחד מן החיילים. אך גם כאן לא היו לאותי מתחרים.

 

55


 אותי הביא איתו כמה פגזי טנקים אותם תכנן להעמיד בפינות הסלון, פצצות מרגמה 80 מ"מ בצבעים שונים, בהתאם לסוג חומר הנפץ שבהן, שיועדו להיות קישוט נאה לקיר, ומקלעים מצריים מוזרים ובלתי מוכרים שיכלו לקשט את הכניסה וחדר המדרגות. אבל גולת הכותרת היה ללא ספק תותח אנטי-אווירי דו-קני בקוטר 40 מ"מ, מצוייד במושב למפעיל ובזוג גלגלים, שהיה סובב במהירות לכל כיוון על ידי סבוב שתי ידיות המותקנות מעל למושב. את התותח הזה תכנן אותי להציב בחצר הבית, לתפארת בעליו ולשעשועיהם של ילדי המשפחה שיבואו להתארח בביתו. עם שרתם את התותח לוו הגרירה שבאחורי המשאית, השלים אותי את מלאכתו, ופנה להצטרף אל חבריו שעמדו בתור לפני אשנב, שמאחוריו ישבה חיילת וחילקה לחיילים שוברי נסיעה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

56


 

 

 

 

צוערים

 

 אותי היה מיוצאי אותו קורס קציני חי"ר שבו השתתף גם רפי, ושממנו הגיע מספר לא מבוטל של חיילים לפלוגת החרמ"ש, אף אחד מהם לא בדרגת קצונה. הוא הודח מן הקורס ממש לפני סיומו, כשדרגות הקצונה היו כבר כמעט בהישג יד. הוא נתפס על ידי מפקדו בעת שנער ערבי ברפיח ציחצח את נעליו לפני מסדר הבוקר, וזה סרב להאמין לו, שהניח לנער המסכן והעני לצחצח את נעליו, רק מתוך רצון כן ואנושי, לעזור לו למצוא את פרנסתו.

 הראשון שעזב את הקורס, והיחיד שעשה זאת מרצונו החופשי, היה שרייבר. שרייבר מעולם לא רצה להיות קצין. למעשה בקושי רצה להיות אפילו חייל. הוא רק רצה שיהיה לו נוח ככל האפשר. מאוחר יותר, בפלוגת החרמ"ש, טיפח לעצמו בעקביות תדמית של חסר אונים ושלומיאל בכל הנוגע לחיילות קרבית, והעדיף להיות המצחיקן של הפלוגה, תפקיד שביצע בכשרון רב. הוא אף מינה את עצמו לתפקיד מש"ק התרבות של פלוגת המילואים.

 בדברי לצון ובחלקלקות לשון הצליח תמיד לסדר לעצמו את התפקידים הקלים והנוחים ביותר, את השירות הקצר ביותר, ואת החופשות הארוכות ביותר, וכולם, חבריו ומפקדיו, פטרו אותו תמיד בצחוק, והניחו לו לעשות כרצונו, ולאחר מכן נותרו בהרגשה עמומה שרומו וסובבו בכחש, למרות שלא יכולים היו להצביע על סיבה ברורה לכך.

 שרייבר נשלח לקורס הקצינים בעל כורחו. הוא בדיוק הצליח לבסס לעצמו תפקיד נוח, שלא דרש הרבה עבודה, כסמל בבסיס טירונים, כשהחליטו מפקדיו, על פי נתוני תיקו האישי, שהוא מתאים להיות קצין, ושלחו אותו לקורס. כשהגיע לבית הספר לקצינים,  הודיע לכולם  שהוא מסרב  מראש לכל  פקודה  שתינתן

 

 

57


לו, וכן לכל פקודות הקבע של הצבא, מלבד אכילת ארוחות במועד, והקפדה על שעות שינה.

 לאחר שהבהיר את עמדתו פרש לחדרו, סרב להוראה ללכת לראיון עם מפקד הפלוגה, וכאשר איימו עליו בהורדה בדרגה, ישיבה בבית הסוהר, או תפקידים בזויים שינתנו לו אם לא ישתתף בקורס, הודיע פשוט שהוא מסרב להיות מאויים.

 יומיים שוטט ללא מעש בבסיס, וגרם מבוכה רבה למפקדים שהצבא לא הכשירם לטפל במקרים מן הסוג הזה. מצד אחד, לא יכולים היו להכריח אותו להיות קצין, אך מאידך לא רצו לוותר ולהכנע לו. לבסוף לא יכלו עוד לשאת את מראה החייל ההולך בטל, בעוד כל חבריו מוציאים את נשמתם באימונים מפרכים, והוא הוחזר ליחידתו.

 הבא אחריו היה רפי שהתעופף מן הקורס, בשל אותה פליטת כדור מפורסמת. ואחריו באו זיגי וגיל.

 זיגי היה בחור גבוה, בהיר שיער ועיניים, וחיוך היה נסוך דרך קבע על פניו, דבר שהוציא מדעתם את מפקדיו בטירונות ובקורס המ"כים. הם ניסו לשבור את רוחו בכל דרך אפשרית. הם מצאו סיבות מסיבות שונות להענישו בכל שעה ובכל יום. הם הטילו עליו את כל העונשים שהמציאו מוחותיהם המעוותים של מפקדים סאדיסטיים בצבא, והציקו לו בכל צורה מרושעת שהיתה מוכרת למדריכי טירונים אכזריים. אך באף אחד מאלה לא הצליחו למחוק את החיוך מעל פניו.

 הם היו מטרטרים אותו במשך לילות שלמים בלי להניח לו לישון, בשעה שהם, המפקדים, היו מתחלפים מדי שעתיים. הם הריצו אותו במשך שעות מגבעה לגבעה, גזרו עליו לשאת איתו משאות כבדים לכל אשר ילך, וריתקו אותו לבסיס בזמן החופשות, אך מאום לא עזר. זיגי היה מבצע את עונשו מחייך כתמיד, וכשסיים היה מתייצב בפני מפקדו ופורץ בצחוק רועם, שנשמע בכל רחבי המחנה, והוכיח לכולם ששוב היתה ידו של זיגי על העליונה.

 פעם, בעת שנערך יום ספורט בבית הספר למ"כים, בנוכחות מפקד  הבסיס   ואורחי  כבוד,   הופיעה  באיצטדיון  בעיצומן  של

 

58


התחרויות, לתדהמתם של הקרואים, ערימת כלי נשק מהלכת. היה זה לא אחר מאשר מיודענו זיגי, שהוצמד לכל כלי הנשק המחלקתיים, שכללו שני מקלעים בינוניים, מרגמה 52 מ"מ, ומטול בזוקה; כל זאת בנוסף לנשקו האישי ולקורת עץ גדולה שנשא באורך קבע על כתפו, מזה שבוע ימים.

 למרות העונש, סרב זיגי לוותר על הצפיה באירועי הספורט, וודאי היה גם משתתף בתחרויות עם כל המשא שעליו, לולא נאסר עליו לעשות זאת, במסגרת מסכת העונשים שהוטלו עליו.

 כשברור היה לזיגי שמפקדיו לא יניחו לו לסיים את קורס הקצינים, החליט כדרכו, לעשות את פרישתו מרשימה ככל האפשר. בבוקר יום  חמישי שבו היתה הפלוגה אמורה לצאת לחופשת סוף שבוע, יצאו הצוערים  למטווח. בעוד החיילים יורים בפיקוח שניים מן המדריכים, התגודדו שאר הקצינים בפאתי המטווח, לבושים בגדי א' נקיים ומגוהצים לקראת היציאה הביתה, ושוחחו שיחת חולין. הקרקע במקום, היתה מכוסה שכבה של אבק גיר לבן ועדין כקמח. נעלי החיילים הפכו לבנות, ולא ניכר בהן שצוחצחו בקפידה רבה רק כמה שעות קודם לכן.

 זיגי שעמד בנקודה מרוחקת הרגיש שהגיע הזמן לפעול. הוא הוציא מאחד הנרתיקים שבחגורו, רימון רסס. בזהירות סובב את טבעת הניצרה, והפריד אותה מן הפין, שאליו היתה מחוברת, מבלי להזיז את הפין ממקומו. לאחר מכן השיב את הטבעת אל תוך התפס שעל מנגנון הרימון. ללא מבט מדוקדק לא ניתן היה להבחין שהטבעת איננה מחוברת לפין, ששליפתו מפעילה את הרימון. כשהשלים את המלאכה, ניגש אל קבוצת הקצינים המצוחצחים.

 "יש לכם ארבע שניות. זוז!" קרא אליהם.

 לעיניהם, שלף את הטבעת ממקומה, והשליך  את הרימון למרכז הקבוצה.

 "עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש..." החל לספור בקול רם.

 קבוצת הקצינים  נפוצה לכל עבר.  תוך שנייה ורבע  שכבו כולם

 

 

59


בתוך אדמת החבר הלבנה, רגליהם מופנות לכיוון הרימון המאיים, פניהם טמונים בקרקע, וידיהם מחפות על ראשיהם.

 "עשרים וארבע. הו הו הו הו הו" סיים זיגי בצחוקו העמוק והרועם.

 לאט לאט קמו הקצינים ומחו את פניהם, שנשארו לבנים כסיד גם  במקומות בהם הוסרה מהם שכבת האבק. מדיהם, ששניות אחדות קודם היו מצוחצחים ומהודרים, נראו עתה כסמרטוטים שניגבו בהם ריצפה של מאפיה. זיגי ניגש, הרים את הרימון, שלח חיוך מלבב אל הקצינים ההלומים, והסתלק משם, תוהה מה יעלה בגורלו עתה.

 להפתעתו לא נענש כלל על המעשה שעשה. למחרת ניגש אליו מפקדו, ומסר לידיו, בלא שהזכיר אף ברמז את המקרה, צו סיפוח המורה לו לשוב ליחידתו. זיגי חשד שאיש מן הקצינים לא רצה שהמקרה יתפרסם ברבים וישימם ללעג, ולכן השתיקו את הפרשה, ועברו עליה לסדר היום.

 

גם התרגיל של גיל לא נשכח במהרה בבית הספר לקצינים. תרגיל מחלקתי הוא אחד המבחנים החשובים ביותר של הצוערים שנבחרים לשמש בו כמפקדים. חשוב במיוחד תפקידו של הצוער שמשמש כמפקד המחלקה. כשלון של התרגיל יביא כמעט תמיד להדחתו של הצוער שפיקד עליו.

 מפקדיו של גיל בקורס, שנראה כי לא חיבבו אותו ביותר, בחרו בו להיות מפקד מחלקה באחד התרגילים המחלקתיים, מתוך כוונה להכשיל אותו. המשימה שקיבל גיל היתה לתקוף ולכבוש מחלקת חי"ר שהתמקמה בעמדות בראש גבעה חשופה. במהלך התרגיל היו צפויות לו התקלויות בלתי מתוכננות, שנועדו לבחון את תגובותיו ותיפקודו במצבים לא צפויים.

 גיל נתן למחלקה פקודה מסודרת בה פרט את מהלך ההתקפה, ולאחר מכן תדרך כל אחד מכוחות המשנה בתרגיל בדבר  תפקידו בכל אחד מן השלבים בתרגיל. לאחר שסיים סידר את הכח, בעזרת מפקדי הכיתות, בסדר תנועה, ויצא בראש מחלקתו לעבר יעד האויב. הם  הגיעו בחשאי,  ובלי שהאויב  יבחין  בהם, לטווח  ירי

 

60


נשק קל מן היעד. גיל הציב במקום שנקבע מראש, חולייה מצויידת בנשק המחלקתי הכבד יותר, שתשמש כרתק עבור הכח העיקרי, ויצא באיגוף גדול לעבר היעד. במחצית הדרך בערך הודיע לו בקר התרגיל, קצין בדרגת סרן, שכוח בסדר גודל של מחלקה פתח עליו באש מאחת הגבעות שניצבו בסמוך למסלול האיגוף. גיל לא התבלבל. הוא הציב חוליה נוספת על אחת הגבעות, ופקד עליהם לפתוח לעבר המחלקה באש תופת, שלא תאפשר להם להרים את ראשיהם כדי לירות. לאחר מכן המשיך באיגוף המתוכנן.

 הם לא עברו יותר מכמה מאות מטרים כשהודיע הבקר:

 "מחלקת טנקים פתחה עליך באש מהרכס שמימין."

 "צוות בזוקה, אש לעבר הטנקים!" פקד גיל.

 "צוות בזוקה, אש לעבר הטנקים." חזרו החיילים על הפקודה כדי להעבירה הלאה אל כל החיילים המרוחקים.

 הבזוקאי ירה שלוש רקטות מדוייקות לעבר מחלקת הטנקים, וגיל דיווח במכשיר הקשר:

 "הטנקים הושמדו, מתחיל לעלות על היעד."

 "האויב שביעד גילה אותך, ופתח עליך באש."

 "נתקלנו מהיעד, הקפצת חוליות לפנים!" קרא גיל בקול.

 "הקפצת חוליות לפנים" הדהדו אחריו החיילים.

 מפקדי הכיתות החלו לדלג את כיתותיהם באיטיות לעבר היעד, חוליה אחת מתקדמת בריצה, בעוד האחרות מחפות עליה. האוויר התמלא בהמולה של פקודות, וחזרה על פקודות.

 כשהגיעו מתנשפים למחצית המדרון, נשמע שוב קולו של הקצין הבקר:

 "מטוסי אויב פתחו בהפצצה עליכם."

 "אש אנטי אווירית לעבר המטוסים!" פקד גיל על חייליו, ולאחר דקות אחדות דיווח:

 "כל המטוסים הופלו, ממשיך בהסתערות."

 "צוללות אויב בואדי שמימינך." הודיע הקצין.

 "פצצות עומק אל הצוללות שבואדי." ציוה גיל.

 "פצצות עומק אל הצוללות..." חזרו החיילים.

 

61


 "הצוללות חוסלו, ממשיך בהסתערות." דיווח גיל

 בסופו של דבר, אחרי שעות ארוכות של לחימה שבמהלכן התקיל את גיל בכוחות שונים ומשונים, אזלו הרעיונות ממוחו של הקצין, וגיל הצליח להגיע ליעד ולחסל את האויב שעליו. אך למרות נחישותו וגבורתו בקרב זה של מעטים מול רבים, ולמרות הישגיו המדהימים בחיסול צבאות שלמים, ביבשה באוויר ובים, לא זכה גיל לענוד את דרגות הקצונה על כתפיו. שבוע לאחר התרגיל המדהים, הודיע לו מפקד בית הספר, שהוא משוחרר מהמשך הקורס, ורשאי לחזור ליחידת האם שלו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

62


 

 

 

 

דפנה

 

                                              שם כל השרות והדליות והרינות

                          פסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות

                          עם כל האור וכל הפנאי

                          אשר ראיתי בעיני

 

                               בהאחזות הנחל בסיני - נעמי שמר

 

 

 בימי קדם, בזמן שהעולם התלבט עדיין כיצד בדיוק יראה עיצובו הסופי, ועסק בניסויים בהרמת הרים, הזזת יבשות, שינוי גבולותיהם של אוקיאנוסים, וחציבה איטית וסבלנית של פיורדים, באותם ימי קדם רחוקים, שלח הנילוס זרוע ארוכה וירקרקה הרחק מזרחה לעומק מישורי סיני, והזרים דרכה חלק ניכר ממימיו אל הים בחופי צפון סיני.

 לימים עייף, ויתר על דרך ארוכה ומיגעת זו, והחליט להתרכז בשתי הזרועות האחרות, המוכרות היום, שיוצרות את הדלתא המפורסמת בצפון מצרים. החולות הנודדים כיסו בחלוף השנים את תואי האפיק הנטוש, עד שלא נותר לו זכר, ורק בקצה הנתיב, במקום בו נשפך פעם אל הים, נותרה לגונה ענקית תחומה בשרטון חול.

 שנים אין ספור מאוחר יותר, כתוצאה מאיזו גחמה של האבולוציה, הופיעו על פני כדור הארץ יצורים מהלכים על שתיים שמוחם התפתח באופן מוגזם ומיותר, וגרם להם טרדות רבות. אחת התוצאות של פגם גנטי זה היתה התפתחות שיטת תקשורת המבוססת על השמעת צלילים בדפוסים קבועים, וצורך בלתי ניתן לריסון, לכנות בשם כל דבר שנתקלו בו. הם נתנו לעצמם את השם "בני אדם", כינוי שעל  פי עדותם שלהם, רק לעיתים נדירות מאוד

 

63


נמצא מתאים להם, ואת הלגונה הגדולה שבצפון סיני כינו בשם המוזר: "ימת ברדאוויל".

 הימה הרדודה והחמה, המופרדת כמעט לחלוטין מן הים הפתוח, היוותה בית גידול משובח לדגים וליצורי מים שונים, ואלה התרבו בה במהירות לשמחתם של הבדואים שוכני צפון סיני, שמצאו בהם מקור פרנסה רב ערך.

 לאחר שנכבש חצי האי סיני בידי ישראל בפעם השנייה, גילו גם הישראלים את הפוטנציאל הגלום במקום, והקימו לחוף הימה האחזות בשם "נח"ל סיני", שתושביה, חיילי הנח"ל, התפרנסו מדייג בימה. היתה זאת אותה פינת חמד מיוחדת במינה, שבה היתה למשוררת נעמי שמר התגלות, והיא היתה לאחד האנשים הבודדים שזכו לראות פנאי במו עיניהם.

 וכך היתה הימה שוקקת דגים, חיילים, בדואים, משוררים וחיים, עד שהדגים התחילו לחוש עצמם מקופחים בתפקיד שנפל בחלקם - להתרבות ולהאכל, והחלו להגר מהמקום ולחפש לעצמם פינות שקטות יותר בים, שבהן הצדק החברתי מפותח יותר, והדגים בו זוכים ליתר הכרה בערכם. אוכלוסית הדגים הדלדלה מאוד, והימה איבדה את משיכתה כמקור פרנסה. בעקבות הדגים עזבו את המקום גם כל השרות והדליות והרינות, ורק הבדואים הנצחיים נשארו בסביבה, כי הבדואים נשארים לעולם.

 ההאחזות שננטשה הפכה לבסיס צבאי, ספרי השירה על המדפים הוחלפו במפות טקטיות ופקודות קבע, וגזעי הקזוארינות, מתוך אינסטינקט צבאי קדום, סוידו בלבן עד לגובה ידו המושטת של חייל.

 

 השרטון המפריד את הימה מהים הפתוח, אינו אלא רכס צר של חול המתרומם אך מעט מעל לפני המים. הוא יוצר פס צר, ברוחב של כמה עשרות מטרים ובאורך של עשרות קילומטרים, שנראה כמו שביל שנסלל בקשת גדולה בתוך הים. בערך במחצית הדרך בין שני קצותיו, מתרחב השרטון לכדי כמה מאות מטרים, ויוצר מעין אי קטן המחובר ליבשה בשני הפסים הצרים שנמשכים משני צידיו.

 

64


 במקום זה, שקיבל בפי הצבא את הכינוי "דפנה", החליט חיל הים להציב את מכשיריו המסתוריים. הם ביצרו את האי הקטן, חפרו בו בונקרים מוגנים בשכבות עבות של אבנים, והציבו שם יחידה קטנה שתפעיל את המכשירים. קבוצה של חיילי מילואים היתה אחראית על אבטחת המתקן.

 דפנה היתה משאת נפשם של כל החיילים ששרתו בצפון סיני. היא היתה אתר נופש נהדר, שאף אחד מסניפיו הרבים של מועדון הים התיכון אינו מגיע לקרסוליו. המקום היה מבודד לחלוטין ומנותק מהעולם שמסביבו. הדרך היחידה להגיע אליו, אם לא ניקח בחשבון רכיבה ממושכת על גמל לאורך השרטון, היתה לצלוח את הימה בסירה. סירות מנוע היו עושות את הדרך מהבסיס שלחוף הימה אל האי וחזרה אחת ליום, נושאות אספקה לחיילים, ומעבירות את המבקשים להגיע למקום או לצאת ממנו.

 החיילים שבאי יכלו להבחין בסירה המתקרבת ממרחק רב, דבר שהותיר זמן מספיק להתכונן לכל ביקור בלתי צפוי. הם בילו את זמנם ברחצה בים, במשחקי כדור על החוף ובדייג. הם לא טרחו ללבוש לגופם דבר, אף לא בגדי ים, והתהלכו עירומים כביום היולדם במשך כל שעות היום.

 הדייג היה ספורט פופולרי ביותר בדפנה, כיון שבנוסף להיותו עיסוק משעשע, הוא הוסיף גם גיוון לתפריט הארוחות. אחד הנופשים, חייל בשם דני, שהיה ידוע בפלוגה ברעיונותיו המקוריים והמפתיעים, החליט יום אחד לנסות לשכלל וליעל את שיטות הדייג המקובלות. הוא הגיע למסקנה שהנשק האישי שסיפק לו הצבא, וממילא לא נמצא לו כל שימוש אחר, יוכל להפוך בקלות לרובה צייד, או ליתר דיוק - רובה דייג.

 הוא נכנס למים עד ברכיו, כיון את הרובה אל אחד הדגים הגדולים שנראו היטב במים הצלולים, וירה. לאחר מספר נסיונות כושלים הבין דני כי הפגיעה במים מסיטה את הקליע ממסלולו ומונעת את הפגיעה בדג. לפיכך ניסה שיטה חדשה. כדי למנוע את מעבר הכדור מן  האוויר למים, טבל את קנה הרובה במים, חיכה שיעבור דג שמן בקירבתו, ואז לחץ על ההדק בעוד הקנה נמצא במים. התוצאה  היתה מפתיעה  ומוזרה ביותר.  הדג ברח  בבהלה

 

65


רבה, שהסבה לו בודאי נזק פסיכולוגי ארוך טווח, אך ללא כל פגיעה פיזית. קנה הרובה לעומת זאת, יצא בנזק חמור יותר. הוא התפצל בקצהו למספר רצועות דקות שהתעגלו כלפי חוץ ויצרו צורת שושנה.

 דני הביט בבעתה בכלי הנשק המעוות. הצבא לימדו להתיחס אל הנשק כאל חפץ מקודש ואהוב, שיש לשמרו מכל משמר. המחשבה שגרם לו נזק חמור, ואולי גם החשש מן העונש החמור הצפוי לו, גרמו לו לתחושה מעיקה ומציקה בקרביו. אולם ככל שהאריך להתבונן בקנה שעוצב מחדש, התעורר החוש האסטטי שבו, והוא גילה שהדבר מוסיף לו חן רב. מכיון שהבין שהכלי לא יצלח לדייג, ושימוש אחר ממילא לא היה לו כאמור, החליט שעליו לשמוח על השינוי, ומאותו יום ועד לסיום שירות המילואים הסתובב בגאוה רבה, עם הרובה המסוגנן והיפה ביותר בצה"ל כולו.

 בצפון סיני עברו מאז ומתמיד דרכי מסחר חשובות שקשרו בין צפון אפריקה לבין ארצות המזרח התיכון. באותם ימים, למרות שהגבול בין ישראל למצרים היה כמעט סגור למעבר סחורות, עדיין שימש האיזור חוליה חשובה בנתיב מסחר פעיל - נתיב הפצת החשיש.

 החומר שיוצר במצרים הוברח לישראל דרך הגבול בצפון סיני. מקצתו נמכר בארץ, ורובו הגדול הוברח הלאה לירדן ולסוריה. מכיון שחציית הגבול ביבשה היתה מסוכנת, היה חלק גדול מהסחורה מוברח דרך הים. אחת השיטות שהיו נהוגות בידי המבריחים, היתה לצאת בספינה לים הפתוח בצידו המערבי של הגבול, ולהשליך למים אבובים מנופחים שאליהם נקשרה הסחורה כשהיא ארוזה באריזה אטומה למים. הרוח והזרמים היו סוחפים את האבובים לנקודה ידועה בחוף שממזרח לגבול, שם היתה הסחורה נאספת וממשיכה בדרכה.

 היתרון בשיטה זו היה שהיא לא חייבה את מבצעיה להסתכן במעבר של כלי שייט לטריטוריה אסורה או מפגש של כלי שייט בלב ים, דבר שהיה מתגלה לרוב על ידי חיל הים. החסרון בשיטה היה   שלפעמים   היו   הרוחות   והזרמים   מתעתעים  במבריחים,

 

66


והאבובים לא הגיעו ליעדם. כך קרה מפעם לפעם שלחוף בדפנה היו מוטלים אבובים הנושאים כמויות גדולות של הסם המשכר.

 החומר היה נמסר לשלטונות הצבא שדאגו להשמידו בשריפה. אולם החיילים שעז היה רצונם לתת יד לביאור הנגע, נהגו להשאיר ברשותם מקצת מהחומר המשובח, ולשרוף אותו בעצמם כשהוא מגולגל בגלילי נייר קטנים ומעורב בטבק. פעילות זו הוסיפה לא מעט לאווירה השלווה והעליזה ששררה ממילא באי.

 הגדיל לעשות מכולם בן-לולו שהיה בקי בתענוגות מהסוג הזה. בן-לולו היה טבח במפקדת הגדוד. בחייו האזרחיים היה בן-לולו מעורב לא אחת בעסקים בלתי חוקיים, והיה אדם ידוע ומוכר באיזור מגוריו, במיוחד למשטרה. באותה תקופת מילואים שיחק לו מזלו והוא זכה להיות מסופח ליחידת השמירה בדפנה. הוא בילה את רוב זמנו במשחקי קלפים, בהם היה זוכה בסכומים נכבדים מחיילי הפלוגה שהתפתו לשחק איתו.

 כאשר חשק בן-לולו בדגים מן הים, הוא לא ביטל את זמנו בנסיון לדוג אותם באמצעים בלתי יעילים כמו חכות, רשתות או אפילו רובה סער. בן-לולו הכיר שיטות מתקדמות ויעילות בהרבה מאלו.

 יום אחד ניגש לידידו חזיזה שהיה שרוע על החול בשמש, מפרקד את גופו העירום, ומפקיר כל פינה מוצנעת שבו ללטיפת קרני השמש החמות. בן-לולו בעט בו קלות ואמר לו:

 "בוא נלך לדוג קצת."

 חזיזה פקח בעצלתיים את עיניו, התישב ונתן לדברים לחלחל אל מוחו הרדום. לאחר שחכך בדעתו שעה קלה החליט שמעט פעילות תעורר אותו ותעזור לו להפיג מעט את השעמום. הוא נטל חכה מאולתרת וחיכה לבן-לולו בפתח הבונקר.

בן-לולו השתהה דקות ארוכות, ולבסוף הופיע כשהוא נושא על שכמו תרמיל נפוח וכבד.

 "מה יש לך בתרמיל?" חקר חזיזה בעניין.

 "ציוד דייג." השיב בן-לולו כלאחר יד. "בוא נזוז."

 כשהגיעו לחוף הוריד בן-לולו את התרמיל מכתפו, פתח אותו לאיטו, ושלף ממנו רימון יד חדש ומבריק.

 

67


 "מאיפה, לעזאזל, השגת את זה?!" נדהם חזיזה.

 "מצאתי." הפטיר בן-לולו.

 "מצאת רימון רסס?! איפה?"

 "במחסן התחמושת. יש לי עוד הרבה בתרמיל."

 בתנועה מהירה עקר ממקומה את נצרת הרימון והשליכו בקשת אל תוך המים.

 "תשכב!" קרא אל חברו והשתטח על החול.

 חזיזה הפיל את עצמו על החול במהירות וכיסה את ראשו בידיו.

 נשמע קול חבטה עמום ועמוד של מים התרומם מהמקום שבו נעלם הרימון במים. חזיזה הרים את ראשו מן החול, והעביר את מבטו המזועזע מבן-לולו אל המים, שדגים חסרי רוח חיים החלו לצוף על פניהם. בן-לולו נכנס למים ואסף את אלה מהדגים שהיו ראויים למאכל.

 תוך שעה קצרה היה תרמילו של בן-לולו ריק מרימונים ומלא בדגים. הוא הכתיף את תרמילו, ונעלם לזמן ממושך במטבח המוצב.

 חזיזה אהב לשמור את שמירות הלילה שלו עם בן-לולו כבן זוג. כשהיו יוצאים לעת ערב לפטרול סביב המוצב, היה בן-לולו מתישב על החול, שולף מכיסו פיה של בקבוק שבור, ממלא אותה בטבק שהיה מערבב קודם לכן בחומר דמוי שוקולד, מצית אותו, ושואף את העשן בהנאה דרך כפות ידיו הקמוצות. תוך דקות ספורות היה ראשו צונח לאחור, והבעת סיפוק עילאי היתה מתפשטת על פניו. חזיזה היה מחכה בסבלנות, וכשהיה בטוח שעבר מספיק זמן ובן-לולו מוכן, היה מטלטל אותו בכתפיו ושואל:

 "אתה ערני בן-לולו?"

 "כן בטח!" היה עונה לו בן-לולו בקול רם מהדרוש, וחוזר לנמנומו המאושר.

 "אם כך, אני יכול ללכת לישון קצת?" היה חזיזה שואל.

 "אהה." היה עונה לו בן-לולו, בלי לפקוח את עיניו.

 "תעיר אותי ברגע שתרצה." אמר חזיזה בדאגה.

 "מממממם." היתה באה התשובה.

 

68


 חזיזה היה מסתלק למיטתו, וישן שנת ישרים עד הבוקר. בבוקר היה מוצא את בן-לולו, שרוע על החול במקום שבו עזב אותו לילה קודם, וסרטני חוף קטנים מטיילים על גופו ומסביבו. הוא היה מעיר אותו, ומודיע לו שהמשמרת נגמרה, והוא - בן-לולו, רשאי ללכת לישון.

 יום אחד, לאחר שמשלוח גדול של חשיש מצא את דרכו לדפנה, החליט  בן-לולו שלא להסתפק בשימוש אישי בחומר, אלא גם לעשות רווח קל ממכירתו. מפקד המוצב, גילה שעטיפת הפלסטיק שבה נעטף החומר נחתכה והתעורר בו חשד שחלק מן החומר חסר. הוא פנה למשטרה הצבאית שתבוא לחקור בדבר. עד לבואם איחסן את החומר מתחת למיטתו כדי למנוע כל אפשרות של טשטוש ראיות.

 בלילה, קם בן-לולו התגנב חרש אל חדרו של המפקד, ויצא משם אחרי דקות ספורות כשידיו מלאות בשקיות ניילון גדושות. הוא הטמין את החומר עמוק בתחתיתו של תיק גדול, וחזר על בהונותיו לחדרו של המפקד. לאחר כמה מסעות שכאלה, הלוך וחזור, היה התיק מלא וכבד. כעת נותר רק לקחת אותו עימו למחרת ביציאתו לחופשה, ולשווק אותו ברשתות ההפצה המוכרות לו היטב.

 לרוע מזלו הגיע למחרת, בסירה שהיתה אמורה להעבירו ליבשה, מפקד חיל הים בכבודו ובעצמו שבא לבקר במתקן, ועמו צוות של המשטרה הצבאית שבא לחקור את העלמות החשיש. בן-לולו ידע את המשמעות החמורה של תפיסת כמות כה גדולה של החומר האסור ברשותו, אך לא איש כבן-לולו יוותר על הזדמנות פז להרוויח כסף רב ללא מאמץ. מיד כשנגמר הביקור של המפקד יצא אל הסירה כשהוא עמוס בחפציו האישיים ובתיק הכבד המלא בסחורה היקרה.

 מפקד חיל הים - אדם טוב לב, שראה את החייל הכורע תחת משאו הציע מיד את עזרתו. בן-לולו, ללא כל היסוס, מיהר להושיט לו את התיק הכבד המלא בחשיש. המפקד הופתע במקצת מכובד המשא, אך בהיותו אדם בעל נימוסים לא חקר את החייל בדבר תכולת התיק, ונשא אותו ללא אומר על כתפו.

 

69


 וכך, בעוד המשטרה הצבאית עסוקה בחקירת תעלומת החשיש האבוד, נשא בלדר הסמים של בן-לולו - מפקד חיל הים - ללא כל חשש את הסחורה הלוהטת, העשויה לשלוח את בעליה לבית הסוהר לתקופה ממושכת, והעבירה לחוף מבטחים, הרחק מהישג ידיהם של החוקרים המתוסכלים.

 

 זמן קצר לפני שפינה צה"ל את סיני, הושמדה דפנה כליל.

 הבונקרים המבוצרים מולאו בכמויות גדולות של חומר נפץ שחובר למתקן הפעלה מרחוק. בלחיצת כפתור ובקול רעם אדיר, התרוממה דפנה כולה באוויר לגובה של כמה עשרות מטרים, ואחר כך נחתה בחזרה למקומה בתוך ענן אבק ענק מימדים, נקיה מכל זכר לשהותו של הצבא במקום. כך בא הקץ על אותו מקום זכור לטוב, וספק אם האי הקטן והשומם ידע אי פעם שוב חיים שוקקים שכאלה.

 

 בכפר קטן ביהודה נולד באותה עת תינוק זכר, והוריו המאושרים קראו לו בשם חמד. (או שמא היה זה חמיד?)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

70


 

 

 

 

סאס

 

סאס היה הרס"פ היחיד בצה"ל, ואולי בכל הצבאות שבעולם, שנבחר ברוב דמוקרטי. חיילי הפלוגה מאסו ברס"פ שמונה להם על ידי המ"פ. אותו רס"פ סבר שתפקידו הוא מעין תואר אצולה, המביא לנושאו כבוד וחשיבות, ופוטר אותו כליל מכל עבודה, לבד מתפקידיו היצוגיים. החיילים נגשו יום אחד למ"פ והודיעו לו כי הם מדיחים את הרס"פ מתפקידו, ומעתה והלאה הם רואים בסאס את רב הסמל הפלוגתי שלהם. המ"פ מלמל משהו על אופן קבלת ההחלטות בצבא, אך לא העז להתנגד לדעת הרוב, ונכנע להליך הדמוקרטי.

 החיילים שהכירו את סאס היטב, ידעו שהוא יקדיש את מרצו הרב לעבודה קשה, לארגון נאות של המנהלה בפלוגה, ולרווחת החיילים. ואכן סאס לא איכזב את בוחריו. העניינים בפלוגת החרמ"ש דפקו תמיד כשעון. החיילים ידעו שבכל עת, על כל גבעה נידחת שעליה ימצאו, לא תחלוף שעה ארוכה עד שיגיע סאס, רכוב על קומנדקר מקרטע, ויביא להם אוכל חם, שתיה קרה, או ממתקים ובקבוקי שתיה מהשק"ם.

 סאס היה בחור רחב כתפיים  ומוצק, רעמת שיער מסולסל שצימחה פרא סביב ראשו, הלכה ונדלדלה עם השנים במרכזה, עד שלבסוף נותרה ממנה רק מסגרת מסביב לקרחת שנמשכה ממצחו ועד קודקודו. הוא נהג לחבוש משקפי שמש עגולים וקטנים, וכובע בוקרים רחב שוליים. פניו היו שזופים וסמוקים מעט, וכאשר לא לבש מדים, היה תמיד לבוש מכנסיים קצרים, חולצת טריקו וסנדלים, ללא כל התחשבות במזג האוויר, או בחברה המכופתרת שבה נמצא.

 הוא גר בבית מוקף עצי זית ותאנה בעיירה קטנה בגליל, והתפרנס  מעבודה   בעסקי  מחצבות.  הוא   דיבר  ערבית  ויידיש

 

71


באותה מידה של שטף. את היידיש הביא עמו מבית הוריו, ואת הערבית למד מהפועלים הערביים שעבדו במחצבות. הוא נהג בכל סוג של כלי רכב יבשתי, התמצא במכונאות רכב, והיה אומן בחילוץ כלי רכב שנתקעו. הוא היה חזק ובעל כח רב, ולמרות שהיה אדם נוח לבריות ורודף שלום, ואף פעם לא השתמש בכוחו כנגד בני אדם, אנשים פחדו פחד רב שמא יצבוט להם בחיבה, מאז אותו מקרה בג'יפ שאיבד את ההילוך האחורי שלו.

 זה קרה באחת מן התעסוקות של הפלוגה בגבול מצרים בסיני. סיור שעסק בבחינת יכולתו של ג'יפ סיור לטפס על דיונות, דיווח שהוא תקוע בשל בעיה טכנית, ואינו יכול לנוע. סאס קרא לרפי, ושניהם יצאו לחלץ את הג'יפ התקוע. הם מצאו את הג'יפ עומד בתחתיתה של דיונה בזוית מרשימה, אפו מצביע לעבר ראש הדיונה שהתנשאה לגובה של כעשרים מטרים, ואחוריו נתמכים במשטח החול הישר שבסמוך לתחתית הדיונה. סימני גלגלים נמשכו עד לאמצע מדרונה התלול של הדיונה ושם פסקו בפתאומיות.

 "מה קרה?" חקר סאס.

 "ניסינו לבדוק אם הג'יפ יכול לעלות בתנופה עד ראש הדיונה." ענה מפקד הסיור. "הוא לא יכול."

  "את זה אני רואה. ומה עכשיו?"

 "עכשיו ההילוך האחורי איננו משתלב, כך שהג'יפ לא יכול לנוע לא קדימה ולא לאחור."

 "לא זז הרוורס?" שאל סאס.

 "לא זז הרוורס." אישרו החיילים.

 סאס נכנס לג'יפ ובדק בעצמו.

 "לא זז הרוורס!" אמר בהסכמה.

 "תשמעו מה נעשה," פנה אל צוות הסיור. "מכיוון שכבר מאוחר, ואתם מסיירים מאז הבוקר, חזרו אתם לבסיס עם הרכב שאיתו באנו ושלחו חוליה טכנית לכאן. אני אשאר פה עם רפי וננסה לעשות משהו עד שהם יגיעו."

 סאס ניסה להפעיל מחפרון גדול שעמד לא רחוק משם, כדי לנסות לגרור את  הג'יפ בעזרתו. אולם זה  היה נעול במנעול גדול,

 

72


שלא עלה בידי רפי לפרוץ אותו, ולכן אי אפשר היה להתניעו. בינתיים ירד החושך והחוליה הטכנית עדיין לא הגיעה. הם הבחינו באורות של רכב מתקרב, על כביש שעבר בסמוך, ובתקווה שזוהי החוליה הטכנית, יצאו לפגוש אותם.

 באותו שירות מילואים היה צו האופנה לחבוש כאפיות ערביות משובצות אדום ולבן, שהחיילים קנו בפרוטות בעיירה אל-עריש. לכן כאשר יצאו סאס ורפי לכביש לעצור את הרכב המתקרב הם היו לבושים במדי צבא בצבע זית, על כתפיהם היה תלוי רובה אם 16, ולראשם כאפיות אדומות. הרכב שהגיע, ועצר בחריקת בלמים לידם, לא היה שייך לחוליה הטכנית. היה זה טנדר אזרחי שמתוכו קפץ החוצה איש שירות הבטחון הכללי באקדח שלוף.

 לאחר שסאס ורפי צעקו לו בעברית לא לירות והרגיעו אותו, סיפרו לו את הסיבה להמצאותם בלב המדבר בשעת ערב זו. האיש אמר שברשותו ארגז כלים קטן, ומכיון שבכוונתו לשוב ולעבור במקום בעוד כ15- דקות, הוא יכול להשאיל להם אותו, כדי שינסו לתקן את התקלה ברכב. עד שחזר האיש ולקח את ארגז הכלים שלו, הספיקו רפי וסאס לפרק את תיבת ההילוכים של הג'יפ, ולגלות שאחד המנופים שבה שבור, ויש להחליפו.

 מיד לאחר שעזב איש השב"כ את המקום, הגיע הקומנדקר של החוליה הטכנית. מכונאי הרכב קפץ ממנו וכשראה את תיבת ההילוכים המפורקת לחלקיה התפלא:

 "איך הצלחתם לפרק את זה ללא כלי עבודה?"

 "באצבעות." השיב סאס כלאחר יד.

 "הצלחת לשחרר את הברגים בעזרת האצבעות בלבד?" השתאה המכונאי.

 "כן" ענה סאס מביט באצבעות ידיו. "תמיד אני עושה כך."

 הוא הרים את עיניו אל המכונאי הצעיר ושאל "רוצה צביטה בלחי חמוד שלי?"

 "לאאא!!" נזעק המכונאי ונרתע לאחור.

 מאז פשטה השמועה שלסאס יש אצבעות פלדה המסוגלות לכופף מתכת, ואוי לו למי שיקלע בטעות לביניהן.

 

 

73


 תחביבו של סאס היה החלקה אמנותית על גלגליות. איש מחבריו לפלוגה לא ראה אותו מעולם בפעולה, אולם די היה לדמיין אותו בגופו המוצק והרחב, מדגים בקלילות תרגיל חינני, לעדת ילדות קטנות שאותן הדריך בהחלקה, כדי להעלות חיוך על שפתיהם.

 יחד עם עמי, חברו ויד ימינו, ניהלו את הפלוגה ביד רמה ובדבקות כה רבה, עד שלפעמים היה העניין המבצעי נדחה, בפני ענייני מנהלה חשובים שלא עלו איתו בקנה אחד. הרי ברור לכל כי חשוב הרבה יותר שחייל השומר בעמדה לא יחמיץ את הארוחה הסינית שטרח והכין עמי בעמל רב, או יאכל אותה קרה וחרוכה, מחשיבות ההקפדה על רצף השמירה בעמדה, שממילא מעולם לא קרה בה דבר. הלא אין זה סביר שחייל יצא באיחור לחופשה, רק משום שהתקן דורש שישה חיילים בסיור, ולא חמישה. הן לא יעלה על הדעת, שרק בשל העובדה שחיילים אמורים לצאת עם ציוד לחימה לפעילות המבצעית, תתעכב החזרת אותו ציוד לאפסנאות, ושחרור הפלוגה יתאחר.

 יוחי המ"פ היה מאוד לא מרוצה כשגילה הנחות מעין אלה, שעשו סאס ועמי בתקנים הצבאיים, כדי לשמור על רמת פעילות מנהלתית תקינה, אך עמי וסאס מיהרו להרגיעו, והסבירו לו שאל לו למפקד הפלוגה לעסוק בענייני מנהלה, ומוטב לו שיניח להם את הטיפול בהם, ויתרכז בנושאים המבצעיים. על כך לא היה ליוחי מענה, והוא הניח את הדברים כפי שהם.

 עמי היה במובנים רבים היפוכו הגמור של סאס. הוא היה בן למשפחה עמידה מצפון תל-אביב, כיהן כמנכ"ל בארגון מסחרי גדול, וגר בדירה מהודרת בשכונה יוקרתית בפרברי תל-אביב. הוא היה תמיד לבוש בקפידה, רחוץ, מגולח, ואפוף ניחוח עדין של אפטר-שייב משובח. השמירה על הסדר והנקיון היתה אצלו אובססיה ממש, וגם במילואים ניסה לשמור על סביבתו הקרובה נקיה ומסודרת, דבר שהיה קשה במיוחד לאור העובדה שהחיילים, שאהבו לנצל את המילואים לפריקת  כל עול, היו רחוקים מלשתף איתו פעולה. הם היו לועגים לו, ואף דאגו לחבל במאמציו.

 

 

74


 כמו סאס, גם עמי החל את שירותו בפלוגה כחייל מן השורה. הוא קיבל את קידומו כאשר ארז עזב את הפלוגה והותיר אחריו חלל ריק, לא גדול במיוחד. ארז היה הפקיד הפלוגתי של פלוגת החרמ"ש. הוא הביא לכלל שלמות את אומנות ההשתמטות משירות מילואים. הוא היה סטודנט בטכניון בחיפה, בתקופה שבה למד שם גם רפי. רפי אף פעם לא הבין איך זה ששניהם הגישו אותו טופס בקשה לדחיית אותו שירות מילואים, לאותו דיקן סטודנטים, שהעביר אותו לאותה ועדה לתיאום מילואים, ובעוד שהוא, רפי, זכה לקבל לכל היותר שחרור של 72 שעות לצורך בחינה, היה ארז מקבל קיצור שירות של שבועיים או שלושה.

 בתחילה היה ארז משתחרר שבוע או שבועיים לפני כל חיילי הפלוגה, לאחר מכן החל להגיע רק למחצית מתקופת המילואים, מאוחר יותר התחיל להופיע לימים הראשונים של הגיוס, וליום השחרור, שבו חילקו סכום כסף קטן לכל חייל, ולבסוף פסק להגיע למילואים בכלל.

 החיילים כמעט לא חשו בעובדה שארז הלך ונמוג מתקופת מילואים אחת לשנייה, אבל כאשר נגוז לגמרי, התברר שלארז היה תפקיד אחד שבכל זאת צריך היה מישהו למלא בהעדרו, והוא סידור העבודה ושיבוץ החיילים למשימות. עמי הסכים למלא את המטלה, בתנאי שתפקידו יוגדר כמשנה לרס"פ, ולא כפקיד פלוגתי. מאוחר יותר נתגלה כשרונו של עמי כטבח מעולה שהתמחה במיוחד בבישול מעדנים סיניים, ומכאן ואילך נסקה הקריירה שלו בפלוגה במהירות, לא בלי חילוקי דעות בקרב החיילים, שחלקם סברו שאין מקום לשני בעלי תפקיד מנהלתי בפלוגה אחת.

 בשנת 1988, חודשים ספורים בלבד לפני שפרצה האינתיפדה וטרפה את כל הקלפים, פורק הגדוד שאליו השתייכה פלוגת החרמ"ש, והיא סופחה לגדוד טנקים חדש, שהוקם באותו הזמן. הגדוד החדש הורכב מחיילים צעירים שלא מכבר השתחררו מהשירות הסדיר. את שירות המילואים הראשון במסגרת הגדוד החדש  עשתה  הפלוגה  באיזור  הר  חברון. האיזור  היה  מתאים

 

75


במיוחד לחיילי פלוגת החרמ"ש שאהבו להרבות בטיולים על חשבון הצבא. לו רצו לערוך טיולים כאלה כאזרחים, היה עליהם לשלם כסף רב, ואילו כאן לא זו בלבד שהצבא סיפק להם רכב, זמן, מזון וציוד בשפע, הם אף קיבלו שכר עבור הפעילות הזאת.

  בצדו המזרחי של רכס ההרים, המשתפל ויורד לעבר ים המלח, משתרע מדבר יהודה הצחיח, על מצוקיו הנישאים, והנחלים היפים החורצים את שטחו. מורדותיו המערביים של ההר, בניגוד גמור לנוף המדברי שבצדו המזרחי, שופעים צמחיה ומים. צלעות ההרים בנויות כולן מדרגות מדרגות של טרסות אבנים שנבנו במשך מאות בשנים על ידי החקלאים המקומיים, וביניהן משתרעות חלקות מעובדות, נטועות כרמי ענבים וזיתים, ומטעי תאנים. מעיינות קטנים נובעים במורדות ההרים ומשקים במימיהם בוסתני עצי פרי הנטועים סביבם. האיזור כולו זרוע אתרים היסטוריים ופרהיסטוריים מכל תקופות ההתיישבות בארץ ישראל.

 מבסיסם שעמד על גבעה בפרברי העיר חברון, יצאו החיילים לסיורים רכובים על גבי ג'יפים. הם היו יוצאים בשעת בוקר מוקדמת, לוקחים איתם מצרכי מזון לארוחת הצהריים, אותה ערכו בצילה של חורשה כלשהי, וחוזרים רק עם רדת החשיכה. הם טיילו בנחלים, במדבר, ובכפרים הערביים. ללא כל חשש השאירו את הג'יפ בהשגחתו של אחד החיילים, בעוד שני החיילים הנותרים מטיילים ברחובות הכפרים השלווים, שחודשיים בלבד מאוחר יותר הפכו לזירת קרבות עקובה מדם, כשהמון משולהב יצא לרחובות בהפגנות אלימות, וגדודי חיילים חמושים, לא הצליחו להשליט בהם סדר.

 אילן היה מפקד הגדוד החדש של פלוגת החרמ"ש. הוא היה בחור צעיר ונמרץ, עם עבר פיקודי ביחידות שריון סדירות. הוא היה רגיל לסדר ולמשמעת הקפדניים הנהוגים בשריון, והמפגש עם פלוגת החרמ"ש הותיקה, שהעניינים בה התנהלו באופן לא לגמרי צבאי, בלבל אותו מעט והותיר בו מבוכה קלה.

 בשיחת הפתיחה שערך לחיילי הפלוגה, הדגיש את חשיבות ההופעה הצבאית המסודרת, שתטע בתושבים המקומיים יחס של כבוד  כלפי  החיילים,  ותמנע  יחס  של  זלזול  המתעורר  למראה

 

76


חיילים מרושלים בלבושם. הוא הזכיר את הוראות הצבא, שקובעות כי למען בטחונו, חייב כל חייל הנוסע ברכב צבאי לחבוש לראשו קסדה, רכוסה ומהודקת היטב לראשו ברצועת הסנטר.

 "כמו כן" הוסיף ואמר "חל איסור חמור ביותר לקיים קשרי מסחר עם האוכלוסיה המקומית. אם אתפוס מישהו קונה בחנות של ערבים בעיר, הוא יועמד למשפט ויענש במלוא חומרת הדין. לא אהיה מוכן לשום פשרות בעניין זה."

 עמי וסאס החליפו ביניהם מבטים. קניית מצרכים היתה פעילות חיונית לתפקוד נאות של מטבח הפלוגה. הן לא פעם אחת חרשו שניהם במשך שעות ארוכות את שווקי עזה או אל-עריש, בחיפוש אחר שורש זנגביל שהיה דרוש להם עבור נתחי העוף בנוסח סצ'ואן שהיו בתפריט ארוחת הצהריים, או בנסיון להשיג חומץ תפוחים, כיון שחומץ הדרים רגיל לעולם לא ישווה לו בתבשיל צלי עגל מוקרם. דרושה היתה פעולה דחופה ומידית, שתבהיר לאילן את המשמעות החמורה של המגבלה שהטיל על חיילי הפלוגה.

 הלחם הצבאי הוא אחת מנקודות התורפה הכאובות ביותר בתפריט הצבאי, שלא חסרות בו כלל נקודות תורפה כואבות. הצבא מספק את הלחם הפרוס בשקיות ניילון שעליהן מצויין היום בשבוע שבו נאפה הלחם. החייל התמים עשוי לקבל את הרושם שהלחם שמוגש לו, נאפה יום קודם או באותו היום עצמו, או אפילו ביום שלמחרת או בזה שאחריו. אך הנוקשות של הלחם, וכמות העובש שהוא מכיל, מוכיחות שהציון הסתמי של יום האפיה, נועד למעשה לטשטש את השבוע, החודש, והשנה שבה נאפה הלחם.

 פעם, כשישב רפי בחדר האוכל ומרח ריבה בעלת צבע מוזר על פרוסת לחם, נשמטה הפרוסה מידו ונפלה על צלחת הפלסטיק. הצלחת נסדקה לכל רוחבה מפגיעת העצם הקשה.  רפי רצה להרים את פרוסת הלחם, אך לאחר שחשב על כך, שגורל שיניו עשוי להיות  כגורל  הצלחת  אם ינסה  להפגיש  אותן  עם פרוסת  הלחם

 

 

77


הקטלנית, קם ממקומו, ונכנס אל המטבח לחפש לחם בדרגת קושיות נמוכה יותר.

 "אפשר אולי לקבל לחם מהיום?" שאל את קוקו הטבח הגדודי.

 "בטח." השיב לו קוקו. "תבוא בעוד שלושה ימים, ואני מבטיח לך שתקבל לחם מהיום."

 למחרת היום שבו התקיימה השיחה עם אילן, השכימו סאס ועמי קום, ויצאו אל העיר חברון. הם פנו אל המאפיה שפעלה בקרבת מקום, ולאחר משא ומתן קצר יצאו משם עמוסים בפיתות חמות ומהבילות, בכעכים טריים גדולים זרויים שומשום, ועוגות שמרים קטנות.

 כשנכנס אילן בדלת חדר האוכל, הלם באפו ריח מאפה טרי. מבט מהיר על השולחנות הערוכים, גילה לו את מקור הריח. דברי המאפה הוגשו לשולחן בתוספת חמאה, זעתר ומיני ממרחים וסלטים. בלוטות הרוק שבפיו החלו לפעול במרץ רב. כל החיילים שבחדר האוכל פסקו מלעיסתם, נעצו מבטיהם באילן העומד בדלת, וציפו לראות איך יפול דבר.

 פניו של אילן הסגירו את מאבק האיתנים המתחולל בקרבו. שניות ארוכות עמד בפתח שוקל את הפיתוי כנגד הראוי. לבסוף הכריעו מיצי הקיבה את המערכה. הוא ניגש ללא אומר אל השולחן, בצע פיתה מהבילה והחל למרוח אותה בחמאה. החיילים שהבינו כי ההכרעה נפלה, והרמה הגסטרונומית לא תפגע, שבו לטחון את המזון בהקלה רבה.

 לא עברו יומיים, ואילן נקלע לדילמה הבאה ביחסיו עם פלוגת החרמ"ש. הוא עמד באחד מרחובות העיר, כשמעבר לפינה הופיע פתאום ג'יפ סיור ובו שני חיילים, שבניגוד להוראתו המפורשת, לא חבשו לראשיהם קסדות. אילן סימן להם לעצור, וניגש אל הג'יפ שבלם כמה מטרים אחריו. להפתעתו שני החיילים היו עמי וסאס.

 "אפשר לדעת למה אתם בלי קסדות?" דרש אילן בקול שקט ותקיף.

 "יורד גשם" השיב סאס "אתה לא רואה?"

 

 

78


 אילן נשא מבטו לשמיים. אכן טיפות גדולות של גשם ראשון, החלו לרדת מן השמיים בקצב הולך וגובר.

 "אהה!" אמר אילן ופנה לחזור אל רכבו. הוא פסע מספר פסיעות, ואז עצר בפתאומיות, השתהה מספר שניות כחוכך בדעתו, סבב על עקביו וחזר לג'יפ החונה.

 "מה הקשר?" שאל.

 "הקשר?"

 "בין הגשם לעובדה שאתם לא חובשים קסדות."

 "שום קשר." השיב סאס. "רציתי רק להזהיר אותך שלא תרטב."

 "לאן אתם נוסעים?" שאל אילן.

 "חוזרים לבסיס."

 "תכנסו לחדר שלי כשאתם מגיעים."

 באותו רגע עצר לידם ג'יפ מנהלתי. יוחי המ"פ הוציא את ראשו מן החלון.

 "מה העניינים?" שאל.

 "בסדר." השיב אילן "פחות או יותר."

 הוא סקר במבטו את יוחי ואת רפי שישב ליד ההגה, שניהם ללא קסדות.

 "תכנסו גם אתם אלי לחדר כשנגיע."

 

 "איך אני יכול לצפות שהחיילים ימלאו את הוראותי, בשעה שאתם המפקדים, שאמורים לתת דוגמה אישית, מפרים אותן באופן בוטה." הוכיח אותם אילן, לאחר שהתרווחו על המיטות בחדרו ולגמו מן התה החם שהגיש להם קוקו.

"אם אצווה על אחד מאלופי לדאות כפרפר מפרח לפרח, להפוך לעוף ים, או לחבר טרגדיה, ואם אותו אלוף לא יעשה כמצוותי, במי משנינו יהיה האשם, באלוף או בי?" ציטט רפי את דברי המלך בספר "הנסיך הקטן".

 לא נראה היה כי אילן ירד לסוף דעתו.

 "זוהי גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה." הסביר רפי.

 "זו אינה גזירה שלי," השיב אילן. "אלה הן ההוראות של הצבא, ועלינו להקפיד שימולאו כלשונן וככתבן."

 

79


 "אם אלה הוראות הצבא" הסכים סאס "אנחנו חייבים להקפיד שימולאו ככתבן וכלשונן. יש לך איזה רעיון איך עושים זאת?"

 "יש להבהיר לחיילים שזוהי פקודה, והעוברים עליה יענשו בחומרה."

 "אני חושב שכבר הובהר להם, אבל נבהיר להם שוב."

 "ואם אראה שוב חייל נוסע ברכב מבצעי ללא קסדה, אעמיד אותו למשפט!" פסק אילן.

 כל הנוכחים בחדר שלחו לעברו מבטים ספקניים.

 "אם אראה." הדגיש אילן.

 אילן לא התאמץ יותר לראות חיילים נוסעים ללא קסדות. למעשה נראה היה שהוא עושה מאמץ אמיתי שלא לראות אותם, ובכך פתר את הבעיה  הסבוכה אחת ולתמיד, לשביעות רצון הכל.

 

 סאס היה מהלך על הגבעות ומחפש סלעים. כאיש מחצבות, גילה עניין רב במבנה הגיאולוגי ובהרכב האבן שממנה בנויה היתה הקרקע של הגבעות הטרשיות. איזור חברון היה עשיר באבן גיר קשה דמויית שיש, המכונה שיש חברון, ומשמשת תחליף זול לשיש אמיתי. מחצבות שיש ומנסרות בהן היו פורסים את גושי האבן הענקיים לפרוסות בעזרת משורי גלגל עצומי מימדים, היו פזורות לרוב בהרים שמסביב לעיר. במבט של מומחה היה סאס בוחן את הסלעים, מזהה את מבנה השכבות וכיוונן, ומאתר את עורקי האבן השונים הראויים לחציבה.

 עמי שהיה מתלווה אליו במסעותיו, לא גילה עניין רב בסלעים ובגבעות חשופות, והיה נשאר בג'יפ, ומנהל את ענייני משרדו באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלו, אותו התקין לו רפי בג'יפ.

 יום אחד, בשוטטו על אחת הגבעות השוממות מצא סאס אוצר בלום. לפניו על הקרקע היתה מונחת אבן ריחיים גדולה, שקועה בחלקה באדמה. סאס התאהב בה ממבט ראשון. בעיני רוחו ראה אותה ניצבת בגאון בחצר ביתו, בין האבנים בעלות הצורות המיוחדות, גבישי הענק, ושברי הנטיפים שפארו את חזית ביתו, חמוקיה המעוגלים שובים את עין העוברים ושבים, ומחממים את

 

 

80


הלב. הוא העביר את אצבעותיו על המשטח המסותת של האבן המחוספסת, נקש עליה בחיבה והבטיח לחזור במהרה.

 למחרת חזר למקום, מלווה באחיו, אותו גייס למשימה של העברת האבן לביתה החדש. האח בא במשאית גדולה מצויידת במנוף, הישר מביתו שבירושלים. מספר חיילים נלוו אליהם כדי לחזות במבצע.

 סאס כיוון את המשאית בנסיעה לאחור עד סמוך לאבן הגדולה. המשאית עצרה והם החלו לטפל בידיות המפעילות את המנוף. הזרוע הארוכה של המנוף נשלפה אט אט והושפלה לעבר האבן עד שהאנקול התלוי בקצה זרוע המנוף הגיע סמוך מאוד אליה. סאס תקע את האנקול מתחת לאבן, וסימן לאחיו בידו שיתחיל להרים את המנוף. זרוע המנוף החלה להתרומם. נשמעה חריקה כאשר המתכת נלחצה אל האבן. הוא הגביר את סבובי המנוע כדי לספק אנרגיה מספיקה לבוכנות המנוף, ולחץ על ידית ההרמה שנית. המשאית נאנחה, חלקה האחורי שקע מעט, אך האבן לא זזה ממקומה אפילו מילימטר אחד. הוא הרפה מן הידית מופתע. משקלה של האבן היה אמנם מעל לטון, אך המנוף היה אמור להרים אף משקל רב מזה. הם ניסו נסיון נוסף. בוכנות המנוף זעקו, קפיצי המשאית גנחו וחלקה הקדמי כמעט התרומם מן הקרקע, אך האבן לא זעה ממקומה.

 סאס סבב את האבן העקשנית. הוא רכן והחל לחפור באדמה הקשה שמסביבה. פתאום חדל ונשא את מבטו בחיוך.

 "נזדקק למנוף גדול בהרבה אם נרצה להרים אותה." אמר. "למעשה נצטרך להרים את כל הגבעה יחד עם האבן. הן קשורות מאוד ולא יפרדו בקלות."

סאס היה צריך לבאר לקהל הצופים את כוונתו. הסתבר שהסתתים שיצרו את אבן הריחיים, עיצבו את צורתה מן הסלע המקומי, אולם מסיבה לא ברורה לא השלימו את עבודתם. ייתכן שמצאו איזה פגם שפסל את האבן מלמלא את יעודה, ויתכן שנטשו את העבודה בשל סיבה אחרת. התשובה על כך תשאר חידה לעולם. כך או אחרת, העבודה לא הושלמה, האבן לא נותקה

 

 

81


מן הסלע שממנו נוצרה, וחלקה התחתון נותר מחובר לסלע הגולמי. סאס נאלץ לוותר על האבן היפה, ולהשאיר אותה במקום בו נולדה, ובו תשאר ודאי לנצח.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

82


 

 

 

 

חרמ"ש

 

 ארבעה ימים אחרי קרנבל השחרור ברמלה, התייצבו החיילים כפי שנצטוו בבסיס הקצח"ר כדי לקבל את טפסי השחרור מהמילואים, ובמקום זאת קיבלו צו סיפוח ליחידת שריון. העליצות הפכה באחת למפח נפש. לא זו בלבד שאין משחררים אותם, אלא אף רוצים להפכם לשריונאים.

 רפי היה מדוכדך. הריצה על הגבעות החשופות, בין הפגזים המתפוצצים והכדורים השורקים, נראתה לו פתאום משחק ילדים, מול האפשרות לשבת בתא הסגור והצפוף של טנק, ולהמתין לפגז הנ"ט שיהפוך אותו לאבוקה בוערת. הוא גמל בלבו לסרב לעלות על אחת ממפלצות הפלדה, גם אם הברירה תהיה להשלח לכלא.

 כשאספו את כולם לשיחה מאוחר יותר, והוסבר להם שאין הכוונה להפכם לטנקיסטים, אלא לאנשי חיל רגלים משוריין, היתה ההקלה כה רבה, עד שכמעט נשכחה מלבם העובדה שהם לא משתחררים משירות המילואים האינסופי שנמשך מאז פרוץ המלחמה.

 הסתבר שצה"ל, כדרכו, מהר להפיק לקחים מן המלחמה, ואחת ממסקנותיו היתה שיש לשלב חיילי חי"ר ביחידות השריון. הוחלט שבכל גדוד שריון תשולב פלוגת חרמ"ש, והם, יוצאי יחידת ציידי הטנקים , נועדו לעבור הסבה קצרה לחרמ"ש, ולהתחלק אחר כך בין גדודי השריון.

 החיילים חולקו לפלוגות, ושובצו לתפקידים. אנשי הסגל והנהגים המיועדים, עלו על משאיות שתקחנה אותם לסיני, שם יעברו הדרכה בת שבוע, שבה ילמדו את מקצועותיהם החדשים. שאר החיילים שוחררו לחופשה בת שבועיים. רפי ישב במשאית והביט ביותר משמץ של קנאה בחיילים המקבלים את אישורי היציאה ונעלמים לדרכם.

 

83


 המשאיות פרקו את החיילים אי שם בלב ים הדיונות של סיני, ליד מחנה אוהלים צבאי. לאחר שהתארגנו באוהלים הגיע מדריך, שלקח אותם לעשות הכרה עם כלי הרכב החדש שלהם. במרכז משטח חול ישר הוא ניצב גדול וקודר. נגמ"ש מתוצרת ברית המועצות, שברבים כמותו נתקלו בעמדות שננטשו על ידי המצרים.

 היה זה כלי גדול ורחב, עשוי פלדה עבה, בעל חרטום רחב ומחודד. הוא עמד על זוג זחלים, והיה מצוייד בשני צריחים עגולים בחלקו הקדמי. בחלקו האמצעי היה תא הלוחמים - חלל גדול שתפס את רוב נפחו של הכלי, והיה מצוייד בשתי דלתות פלדה גדולות שנפתחו כלפי מעלה. בחלקו האחורי, מתחת לסיפון ישר וגדול, היה ממוקם מנועו הענקי, ושתי טורבינות שאיפשרו לו לנוע במים.

 רפי ניצב על הסיפון האחורי של הרכב, והקשיב למדריך שסקר בדקדקנות את חלקי הנגמ"ש, ומערכותיו השונות. כלי המלחמה הכבד עורר בו תערובת של סקרנות ודחיה. מצד אחד הוא עורר בו עניין רב בהיותו מערכת מכנית מורכבת, שכללה עשרות תת מערכות, ומאות חלקים שונים, מורכבים ותואמים כולם, כדי להשיג מטרה אחת: לאפשר לגוש הפלדה הגדול והכבד לתפקד כמכונת מלחמה יעילה. מצד שני הרעיון להקלע לקרב, סגור במלכודת האש המתניעת, המהווה מטרה גדולה וברורה לאש הנ"ט של האויב, גרם לו צמרמורת.

 במשך כל היום למדו החיילים את צפונותיו של הכלי החדש. הם למדו את מיקומן של עשרות פטמות הגרוז שלו, ופתחי מילוי השמנים. הם למדו כיצד לנקות ולהחליף את מסנני האוויר. הם למדו מהו טיפול לפני תנועה, טיפול אחרי תנועה, וטיפול שבועי. הם למדו כיצד פורשים זחל ואיך מחליפים חוליות בשרשרת. הם למדו כל כך הרבה עד שבסוף היום היו פניהם, ידיהם ובגדיהם, מוכתמים בגריז, שמן ופיח, והם נראו כמו מכונאים במוסך בסופו של יום עבודה.

 ביום המחרת החלו ללמוד לנהוג בכלי הרכב. התברר שהכלי המגושם יכול לנסוע בקלילות מפתיעה. הוא שייט על פני הדיונות

 

84


במהירות גדולה למדי, מתנדנד ברכות כמו ספינה על ים גלי. חרטומו הרחב היה מתרומם מעלה, ומיד חוזר וצונח, נבלם ברכות על ידי קפיצי הפיתול, שנשאו את מערכת הגלגלים עליהם כרוכות היו השרשראות. התחושה היתה נעימה, והחיילים שעמדו בצריחים ובתא הלחימה, פלג גופם העליון סופג את הרוח הקלילה, החלו נהנים מן הנסיעה, ומצב הרוח העכור של היום הקודם התפוגג ונשכח מליבם.

 רכות הנסיעה היתה נקטעת באכזריות, אם עשה הנהג טעות בהערכתו את השטח, והגיע במהירות גבוהה מדי אל מכשול גבוה מדי. במקום שהשינוי החד בכיוון השיפוע של הקרקע יבלם ברכות על ידי גלגלי הזחל, היה נחבט בקרקע גלגל המתח המוגבה שבקצה הקדמי של השרשרת, והחיילים היו מוטחים בחוזקה אל מסגרתו של התא בו עמדו. מכיון שהנהגים היו מתלמדים, בסוף שבוע האימונים היו כל החיילים מעוטרים בחגורה כחלחלה-חומה, על עור גופם, מסביב למותניהם, כתוצאה מהחבטות הרבות.

 מי שלא נהנה ביותר מהנסיעה היה הנהג. הוא ישב על מושב קטן בעומק בטנו של הנגמ"ש, רכון לפנים כדי להגיע אל מוטות ההיגוי המרוחקים. מולו בגובה הסנטר היה חלון קטן בצורת טרפז דרכו יכול היה לראות בקושי את הדרך בה נסע, כיון שהחרטום הארוך והמוגבה הסתיר חלק ניכר משדה הראיה.

 החלפת הילוך בנגמ"ש היתה ממש מבצע. בעוד רגל שמאל היתה לוחצת בכח על דושת המצמד, היה על הנוהג בכלי ללפות בשתי ידיו את ידית ההילוכים, ולהפעיל עליה את כל כובד משקלו. היה נשמע קול גריסה ממושך, ובסופו היה לרוב ההילוך משתלב.

 באותם פעמים בהם לא היה ההילוך משתלב בשום אופן, היו לבסוף המוטות הארוכים שהובילו מתא הנהג שבקדמת הכלי אל תיבת ההילוכים שבאחוריו נכנעים ללחץ ומתכופפים מעט. ואז היתה ידית ההילוכים נתקעת ללא כל אפשרות לשלב הילוך. במקרה כזה היה הנהג קורא בקול "שטנגה!" והחיילים היו מזנקים  מיד אל  הסיפון האחורי,  מסירים את  לוח הפלדה  הגדול

 

85


והכבד שכיסה את תא המנוע, בעזרת מוט ברזל ארוך, היו דוחקים את ההילוך למקומו, וממשיכים בנסיעה. הברגים המחזקים את מכסה המנוע נשארו לעולם משוחררים כדי לאפשר את פתיחתו המהירה. אחרי כמה ימי אימונים, היו החיילים כה מיומנים בתרגולת, עד כי אם נתקע ההילוך בשעת הסתערות, היו יכולים להספיק לתקן את התקלה ולהדביק את הכוח המסתער לפני גמר כיבוש היעד.

 שנים מאוחר יותר, כאשר הכלים הרוסיים הישנים יצאו משימוש ובמקומם צוידה הפלוגה בכלים אמריקאים קטנים יותר, בעלי תיבת הילוכים אוטומטית ונוחים לנהיגה, הבינו החיילים את ההבדל בין התפיסה המערבית למזרחית.

 האמריקאים היו מתחילים לתכנן כלי רכב מבפנים החוצה. הם בנו מושב נוח, סביבו התקינו מערכות נהיגה משוכללות ונוחות, ולבסוף ציפו את הכל במתכת קלה, לא עבה מדי כדי שלא תפגום בחזות המוצר.

 הרוסים לעומתם, היו יוצקים גוש פלדה כבד ומשוריין היטב, היו מתקינים בו בקושי רב את המנוע והמערכות המכניות המסורבלות, ולאחר מכן היו משתמשים בכף נעליים כדי לדחוק את הנהג בכוח אל החלל הקטן שנותר.

 במשך השנים בהן התאמנו החיילים בכלי הרכב המשוריין, למדו לחבב אותו. אמנם מעולם לא הצליחו להתגבר על סלידתם מן הטיפולים שדרש: הטיפול היומי בסוף כל יום אימונים, הגירוזים בסוף כל שבוע, והטיפול המפרך לפני החזרת הכלים בסוף האימון, אך יחד עם זאת התברר שהיו לכלי מספר יתרונות ממשיים.

 ראשית הוא היה גדול ומרווח. אפשר היה לדחוק את כל הציוד וכלי הנשק אל מתחת לספסלים שבתא הלחימה, ולקפל את משענות הספסלים כך שנוצר משטח ישר בכל חלל התא. אז אפשר היה לפרוש עליו כמה מזרונים, להשתרע עליהם, לשבת במעגל ולשחק קלפים, או לישון. בעת תרגילי הגדוד הארוכים שכללו בעיקר שעות רבות של נסיעה לילית בשיירה ארוכה של טנקים ונגמ"שים,  היו  בדרך  כלל  רק  הנהג  ומפקד  הכלי  ערים.  שאר

 

86


החיילים ישנו שנת ישרים בתא הגדול והמרווח. בימי גשם או קור אפשר היה לסגור את דלתות התא, ואז נוצר חלל סגור מוגן, מחומם בחום שנפלט מהמנוע.

 גם הסיפון האחורי הגדול והישר שימש לשינה בימים חמים. בעוד שהטנקיסטים היו ישנים בחניות הליליות מקופלים בתנוחות מוזרות על פני הטנק הקמורים והעקומים, היו חיילי החרמ"ש מתרווחים על המשטח הגדול, המרווח והנוח.

 יתרון נוסף של הכלי היה יכולתו לשוט במים. הכלי הכבד והמסורבל התגלה כחיית מים מובהקת, והיה משייט כברווז עם הכנסו למים. הטורבינות הגדולות שדחקו סילוני מים רבי עוצמה לאחור, סיפקו לכלי מהירות וכושר תמרון של ספינה קטנה. רפי נהנה הנאה רבה מאימוני השיוט שהיו נערכים פעם בשנה. ראשית, משך האימון היה לא יותר מיום או יומיים, ושנית השייט בכלי היה מהנה כמו טיול בספינה, בעיקר אם נערך האימון בקיץ.

 אך היתרון הגדול ביותר של הנגמ"ש הרוסי היה אמינותו. עם כל אימון שעברו הלך רפי והשתכנע שהוא יכול לסמוך על הכלי במאת האחוזים בעתות מלחמה.

 ביום הראשון לכל אימון קיבלה הפלוגה את הכלים אחרי טיפול ובדיקה, עם אישורים רשמיים על כשירותם. בפעם הראשונה שעלו לכלים ויצאו לשטח, כבר היו נשארים במשטח החניה, כלי או שניים, שלא הצליחו להתניע, או לזוז ממקומם בשל תקלה טכנית.

 בכל יום של אימונים, חזרו למאהל פחות כלים מאלה שיצאו ממנו בבוקר. השאר נשארו תקועים בשטח ללא יכולת להמשיך בתנועה. כשהיו מגיעים לתרגיל המסכם אחרי שבוע או שבועיים של אימון, היו לרשות הפלוגה שניים או שלושה כלים בלבד, וגם זאת רק בזכות עבודתו המאומצת של צוות החוליה הטכנית, שעבד ימים כלילות על תיקון הליקויים הטכניים שבכלים.

 רפי היה סמוך ובטוח שאם ידרשו אי פעם לצאת לקרב בכלים האלה, הם לא יגיעו לעולם לשדה הקרב. הם ישארו תקועים אי שם בדרך בין בסיס היציאה ליעד, ויבלו את זמנם בנעימים בהמתנה   לחילוץ   שלא   יבוא.   ולמרות   שמעולם   לא   נוצרה

 

87


ההזדמנות לבדוק את התאוריה הזו הלכה למעשה, היא השרתה עליו הרגשת בטחון במשך כל השנים.

 

אחרי שבוע של אימון היו המפקדים והנהגים מוכנים לקבל את כלל חיילי הפלוגה ולהעביר להם את הידע שרכשו. נותר עוד שבוע עד למועד גיוסם של החיילים, כך שהמפקדים והנהגים שוחררו גם הם לשבוע חופשה, למעט שלושה צוותי נגמ"ש, אחד מכל מחלקה, שיצאו למשימה מיוחדת בפיקודו של יוחי, שהיה באותם הימים מפקד מחלקה של אחת המחלקות שהוקמו. המשימה המיוחדת היתה להצטרף לגדוד טנקים, ולבצע בפני כל המפקדים הבכירים של השריון, תרגיל המדגים את שיתוף הפעולה בין החרמ"ש לשריון. לרוע מזלו נמנה רפי עם היוצאים למשימה, ובכך החמיץ גם את השבוע השני של החופשה.

 היתה זו הפעם הראשונה שחיילי החרמ"ש הטריים, פגשו בטנקים מקרוב. מפלצות הפלדה הענקיות היורקות פגזים ברעם אדיר, היו מפחידות עד כדי כך, שעיקר תשומת ליבם היתה נתונה להתחמק מהתנגשות עם אחד הטנקים, ולהמנע מלהמצא בקרבתם, יותר מאשר למשימתם להשתלב בין שורות הטנקים, ולהוסיף "נפח אש" להסתערותם.

 ארבעה ימים התאמנו החיילים ועשו חזרות לקראת ההצגה הגדולה. כמות עצומה של תחמושת חיה נורתה שם, וכמויות גדולות של סולר ובנזין נשפכו על המטרות העשויות שלדי כלי רכב, כדי לגרום להן לבעור באש גדולה עם הפגען.

 ביום החמישי התאסף הקהל רם הדרג על גבעה שכוסתה בשורות של ספסלים והפכה ליציע לצורך המאורע. ההצגה החלה. גדוד השריון הגיח מתחת לרשתות ההסואה, התקדם, ריתק, חיפה, איגף, תקף, ריכך, כתש, הסתער, חיסל, כבש וסרק. תוך שהוא מעלה תמרות עשן, להבות אש וענני אבק, ניצח בסערה את שלדות המתכת החלודות והאדישות לקול תרועות הקהל. ההצלחה היתה כבירה. לולא חוסל בתרגיל ובחזרות מלאי תחמושת האימונים של אוגדה שלמה למשך שנה, היו בודאי נערכות הופעות חוזרות לבקשת הקהל.

 

88


 הגדוד התכנס במאהל בשעות אחר הצהריים, ורפי נזכר בעצב שהנה הגיע סוף השבוע, וביום ראשון מתחיל אימון ההסבה לחיילים. הוא התנחם במחשבה שלפחות את סוף השבוע יבלה בביתו.

 אך השעות נקפו, ומפקדי הגדוד היו עסוקים בסיכומי התרגיל ובתפיחה עצמית על השכם, ולא התפנו לדון בענייני חיילי החרמ"ש המסופחים. יוחי שניסה לברר מה הן ההוראות לגביהם, ננזף והתבקש לחכות בסבלנות באוהל עד שיתפנו אליו.

 משעה לשעה נעשה רפי חסר מנוחה. הנה הולך היום ונגמר. הנסיעה הביתה אורכת כעשר שעות. אם יצאו רק למחרת היום, ישארו לו רק שעות מועטות להיות בבית. הוא שקל לעזוב הכל ולהסתלק, אך העונש הצפוי לו על נפקדות, הרתיע אותו. "מצד שני" הרהר "אם נסתלק כולנו, לא יוכלו להכניס את כולנו לכלא. צריך לקחת יוזמה."

 "כל חיילי הפלוגה של אלכס שימו לב." קרא רפי בקול.

 "לארוז את כל הציוד בחבילה, ולהביא אותו לכאן."

 החיילים שנמנמו בנגמ"שים, קפצו לשמע הקריאה, והחלו לבצע את ההוראה בזריזות. תוך דקות החלו להגיע החיילים, נושאים על גבם חבילות גדולות קשורות בשמיכה. רפי ניצח על המלאכה ולא עבר זמן רב עד שכל חבילות הציוד נערמו בערימה גבוהה.

 "אנחנו הולכים לעשות נפקדות" הודיע רפי לחיילים. "יש מישהו שמתנגד?"

 הוא הביט סביבו. אף אחד לא התנגד.

 "יפה, תמתינו פה אני הולך להודיע ליוחי שאנחנו עוזבים."

 יוחי ישב באוהל השלישות עם ידידו ערן, והמתין שמפקדת הגדוד תתפנה מעיסוקיה אליו. רפי נכנס לאוהל.

 "אנחנו נוסעים הביתה." אמר ליוחי.

 יוחי התפלא. "מי זה אנחנו?" שאל.

 "כולנו, כל החיילים. אנחנו לא מוכנים לחכות שיואילו להתפנות ולהגיד לנו מה עלינו לעשות. אנחנו נוסעים הביתה."

 יוחי החוויר מעט, ואחרי שתיקה קצרה אמר:

 

89


 "תעשו מה שאתם רוצים, אבל תדעו שלא תקבלו ממני שום גיבוי."

 "אנחנו לא מצפים לגיבוי." ענה רפי ויצא מן האוהל.

 דקות אחדות מאוחר יותר היו כל החיילים על הכביש הראשי. אוטובוס שעבר במקרה במקום, אסף את כל העריקים ונשא אותם צפונה לתל אביב.

עוד שעות אחדות המתינו יוחי וערן להוראות. לבסוף הגיע קצין המפקדה, והורה להם להעלות את כל החיילים על ציודם על משאית, ולנסוע למחנה מרוחק. הם העמיסו את הציוד של כל החיילים על המשאית, ונסעו שניהם עם נהג המשאית למקום המיועד.

 כשהגיעו ליעדם בשעת לילה מאוחרת, העירו את המפקד האחראי במקום והודיעו לו שהגיעו.

 "איפה כל החיילים?" שאל המפקד המפוהק.

 "נסעו הביתה." השיב לו יוחי.

 "אז למה לא נסעתם גם אתם?" שאל, ושב לישון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

90


 

 

 

 

חד גדיא

 

 כשהוחזר חצי האי סיני כולו לידי מצרים, הצטמצם שטח המדבר שבידי ישראל בכשלושה רבעים. צה"ל איבד את העומק האסטרטגי, את מרבית שטחי האימונים שלו, ואת הפוטנציאל העצום לשקיעת רכב, שהיה גלום בחולות צפון סיני.

 אולם צה"ל, הידוע בכושר ההסתגלות שלו, מצא במהירות חלופות מתאימות בתחומי המדינה המצומצמת לכל הדברים שנלקחו ממנו. העומק האסטרטגי הוחלף בגבול של שלום, על המחסור בשטחי האימונים פיצה עצמו הצבא בהפקעת הנגב מידי חובבי הטבע והפיכת כל פינה נידחת שבו לשטח אימונים סגור, ואת החולות של צפון סיני החליף במשטחי הבוץ שסביב ים המלח שהתגלו כאתר שקיעה מעולה לכלי רכב.

 תקופת המילואים בעין-גדי זכורה לטוב לכל החיילים שזכו לשהות במקום, אולי חוץ מסגן רוני שהיה מפקד הכח במקום. בשעה שחלקה העיקרי של הפלוגה ישב ביריחו ועסק ברדיפה אחרי זורקי אבנים ומשליכי בקבוקי תבערה, זכתה מחלקתו של רוני להיות מוצבת בעין-גדי לשמירה על אתרי הנופש ועל הישובים שבסביבה. החיילים בילו את זמנם בשחיה בבריכה של קיבוץ עין-גדי, בטבילה במרחצאות הבוץ ובטיולים בסביבה המדברית היפהפיה.

 כולם נהנו הנאה מרובה, חוץ מרוני, שהיה איש צבא בדמו ובנפשו וראשו היה טרוד כל הזמן בתכנון התגוננות בפני התקפה אפשרית על המאחז, ובשמירת הסדר והנקיון.

 לרוני היתה אובססיה לסידור רכב סיור. שעות רבות היה מבלה ליד כלי הרכב, מוצא מקום לכל פריט ציוד וקושר ומחזק אותו למקומו כדי שלא יזוז בזמן הנסיעה. התוצאה של פעילותו זו היתה שהרכב אמנם נראה מסודר ומאורגן להפליא, אולם אם רצית

 

91


להשתמש באחד מפרטי הציוד, לא היתה כל אפשרות לנתק אותו ממקומו.

 אם, למשל, היה תקר באחד הגלגלים במהלך הסיור ורצית להשתמש במגבה, גילית במהרה שזה קשור למקומו בכבל פלדה באופן שאי אפשר להתירו. כשרצית לנסות לחתוך את הכבל במגזרי התייל שבג'יפ, מצאת שאלה מסומררים לדופן הרכב במסמרות אלומיניום. נסיון לשחרר את מגזרי התייל בעזרת לום (מוט פלדה ארוך מחודד בקצהו) נידון לכשלון גם הוא, מכיוון שרוני דאג לרתך אותו אל רצפת הרכב.

 לא רק שרוני לא נהנה מהאפשרויות הגלומות במקום, הוא אף קלקל את ההנאה לחיילים האחרים, בתרגולים, במסדרים ובהטלת מגבלות על יציאתם מהבסיס.

 רפי, שהיה אז סגנו, החליט שהבחור זקוק למעט הדרכה כדי שילמד להנות משירות המילואים הנפלא שנפל בחלקו. הוא שכנע את רוני לצאת איתו לסיור בגזרה. הם לקחו ג'יפ ויצאו לדרך.

 רפי נהג את הג'יפ לאחד הנחלים העמוקים שיורדים ממרומי מדבר יהודה ונשפכים לים המלח באיזור מצדה. שמש אחר הצהריים שיוותה למדבר גוון אדמדם. אל מול הצוקים האדירים שהתנשאו משני צידיהם, נראה היה הג'יפ הצבאי כחרק קטנטן הזוחל ביניהם. בשמיים שמעליהם חגו עיטים, תרים אחרי טרף, ושפני סלע חמקו ונעלמו בקולות ציוץ בהתקרב הג'יפ. רפי היה מוקסם. רוני ישב בג'יפ מכונס בתוך עצמו, עיניו בוהות לפנים, בלי להבחין כלל בנוף המרהיב שמסביבו. לפתע הבחין רפי בקבוצה של יעלים שדלגו בקלילות על מדרגה צרה במצוק שמעליהם, מדרגה שנראתה בלתי ניתנת למעבר.

 "ראית אותם?" פנה אל רוני בהתרגשות "אינני מבין איך הם לא נופלים משם."

  רוני הרים אליו מבט מזוגג וענה:

 "כשנחזור לבסיס נעשה לכל החיילים מסדר, שיכלול ביקורת של כלי הנשק וכוננות אישית."

 רפי בלם את הג'יפ, הביט בו מספר שניות כלא מאמין, ואז החליט שאין  כל טעם להמשיך  במאמציו. רוני סבל  כנראה מפגם

 

92


מוחי בלתי ניתן לתיקון. הוא סובב את הג'יפ, חזר לבסיס ושיכנע את רוני לקחת לעצמו חופשה ארוכה בבית.

 

 לילה אחד, כאשר היה רפי בסיור, הבחין מישהו בתנועה חשודה על שפת ים המלח. היה זה בודאי שועל או חתול ששוטט בין השיחים. אולם מכיון שידוע לכל כי אף פעם אין להאמין לאויב הערבי, ואין לדעת באיזה תכסיסים ינקוט, נשלח הסיור לבדוק את העניין.

 לפי ההנחיות שקיבל בקשר ירד לכיוון הים. הג'יפ נסע ברכות ובשקט על משטח החול החלק והחשוף. כל אויב לא נראה בסביבה. בדיוק כשהחליט רפי  לשוב על עקביו עצר לפתע הג'יפ בבת אחת. המנוע המשיך לפעול, אך הרכב לא זז ממקומו. רפי בדק את ידית ההילוכים ומצא שההילוך לא יצא משילוב.

  "שקענו." אמר, מופתע מעט, שכן משטח החול נראה קשה למדי ולא היתה כל סיבה נראית לעין שהרכב הבנוי לנסיעה בחולות ישקע. הוא כיבה את מנוע הג'יפ, נטל פנס וירד לבדוק את המצב. הגלגלים שהיו שקועים עמוק בקרקע היו מרוחים בבוץ שחור, סמיך וחלקלק. בדיקה קצרה העלתה ששכבת החול היתה בעובי של סנטימטרים ספורים בלבד. מתחת לה היה בוץ שחור ודביק. זהו אותו בוץ מפורסם של ים המלח שאנשים נוהגים למרוח על גופם כסגולה נגד מחלות שונות, ונשים בכל העולם נוהגות להתמרח במוצרים קוסמטיים המיוצרים ממנו.

 כל הנסיונות להכניס קרשים ואבנים מתחת לגלגלי הג'יפ לא הועילו. הבוץ החלקלק שכיסה את הגלגלים מנע כל חיכוך, ואלה הסתובבו בחופשיות גמורה מבלי שהג'יפ ינוע ממקומו ולו סנטימטר אחד.

 רפי דיווח על מצבו למיכאל הסמ"פ שהחליף את רוני בזמן חופשתו, וביקש אותו שישלח את הסיור השני לחלץ אותו.

 הסיור השני היה מצוייד ברכב גדול וכבד המכונה בעגת ראשי התיבות הנהוגה בצה"ל - נ"נ בט"ש. משהגיע לשפת המשטח הבוגדני עצר  אותו רפי, והחל  להוביל אותו  לעבר הג'יפ השקוע

 

 

93


כשהוא הולך לפניו ובודק את חוזק הקרקע על ידי הקשה עליה בעקב נעלו.

 הנ"נ התקרב אל הג'יפ בהילוך אחורי עד שהגיע למרחק של כמה מטרים ממנו, ואז נשמטה פתאום הקרקע מתחת לגלגליו והם צנחו לתוך הבוץ הסמיך. מספר נסיונות להסיע את הרכב קדימה ואחורה העמיקו את השקיעה עד שגם הוא היה שתול היטב בתוך הקרקע הבוגדנית.

 רפי דיווח שוב לסמ"פ וזה פנה לעזרה לפלוגה שישבה מצפון לים המלח וברשותה היה זחל"ם.

 "רק תזהר שלא יהיה כאן סיפור חד גדיא." הזהירו הסמ"פ.

 "אל תדאג, יהיה בסדר." הרגיע אותו רפי.

 הזחל"ם הגיע לאחר כשעה. הוא נכנס למשטח בנסיעה מהירה לאחור והגיע עד לנ"נ השקוע. שני חיילים קפצו ממנו וחיברו במהירות מוט גרירה בין שני כלי הרכב.

  "רגע אחד," ניסה רפי להאיט את הקצב "הקרקע כאן מאוד..."

 "אל תדאג, יהיה בסדר." הפסיק אותו מפקד הזחל"ם, וסימן לנהג לנסוע.

  תוך שניות ספורות היה גם הזחל"ם שקוע בבוץ, ללא יכולת להחלץ.

 "ואתא חוטרא." דיווח רפי לסמ"פ במכשיר הקשר.

  החיילים שמספרם הגיע כבר לעשרה התישבו להכין קפה. מישהו גילה מנות קרב באחד מכלי הרכב, ומיד התארגנו כולם לפיקניק בחיק הטבע.

 בינתיים עלה הבוקר והסמ"פ התקשר למפקדת הגדוד לבקש סיוע נוסף. קצין החימוש, בחור צעיר ונמרץ, עלה על הג'יפ שלו ויצא למקום לבדוק את המצב בעצמו.

 כשראו החיילים שבפיקניק את הג'יפ המתקרב החלו להמר על המרחק שיצליח לעבור לפני שישקע גם הוא. כולם קמו על רגליהם וצפו בעניין רב בג'יפ המתקרב. הג'יפ המשיך לנסוע עד למרחק של כעשרה מטרים מקבוצת החיילים ואז שקע גם הוא לקול תשואות הצופים. קצין התחזוקה הצטרף אל החיילים בסעודתם.

 

94


 

 "ואתא נורא." דיווח רפי.

 בינתיים הגיע הסמ"פ למקום עם רכבו. למוד מנסיון קודמיו עצר את הרכב על שפת משטח הבוץ, ויחד עם חייל נוסף ניגשו ברגל אל כלי הרכב השקועים במרכזו. הם הביאו איתם שני ארגזים מלאים בפירות, שתיה וכריכים, וכולם ישבו מיד לטפל בהם.

  הפיקניק נמשך עוד שעה ארוכה, עד שהשמש החלה להגביה והטמפרטורה עלתה עד לארבעים מעלות צלזיוס. מסביב לשאריות האוכל התחילו לרחוש זבובים וצרעות ענקיות. סונגו, אחד החיילים שהיה בג'יפ הסיור עם רפי, החליט שאיננו נהנה עוד. הוא ניגש אל  רפי, טפח על שכמו ואמר:

  "יאללה בוא נחזור לבסיס."

 רפי הביט בסונגו כשעל פניו נסוכה הבעה של סימן שאלה.

 סונגו ניגש אל הג'יפ השקוע, הניח לפניו בול עץ שהיה מונח בקרבת מקום, ובהשתמשו במוט הגרירה כבמנוף הרים בקלות את חלקו הקדמי של הג'יפ. שני הגלגלים הקדמיים נשלפו מתוך הבוץ בקול מצמוץ חזק.

  "שימו חול מתחת לגלגלים!" פקד על חבריו.

  לאחר שהחיילים עשו כדבריו חזר על הפעולה בחלקו האחורי של הג'יפ. לא עברו דקות אחדות וכבר היה הג'יפ על צוותו על הכביש בדרכו חזרה לבסיס, בהשאירו מאחוריו את כל מחלציו התקועים במשטח הבוץ. אלה נאלצו לחכות עוד שעות רבות במקום, עד שהגיע לפנות ערב מירושלים רכב חילוץ מיוחד, מצוייד בגלגלת ובכבל פלדה ארוך, ושלף אחד אחד את כל כלי הרכב השקועים מתוך הבוץ.

 

 בכפרו הסמוך לחברון החל באותה שנה חמיד (או מחמוד) לחבוש את ספסל הלימודים. בן שש שנים היה, ונהג לשוטט ברגליים יחפות בהרים שסביב הכפר הקטן. בשלהי הקיץ היה יורד עם  אביו   לכרם  לבציר   הענבים.  עוזר   היה  לבוצרים   בהנחת

 

 

 

95


האשכולות בארגזים ובהעמסתם על הטנדר הישן. נהנה היה הנאה מרובה לנגוס בפירות הגדולים הסגולים שעסיסם היה נוזל על פניו ומטנף את סנטרו וצוארו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

96


 

 

 

 

יוחי

 

 יוחי, מפקד הפלוגה, לא נבחר בבחירות דמוקרטיות. הסיבה העיקרית לכך היתה שמפקדי פלוגות בצה"ל ממונים על ידי גורמים בכירים שמעל למפקדת הפלוגה, גורמים שאינם נוהגים להניח לדעתם של חיילי הפלוגה להשפיע על החלטותיהם. למעשה, לא עולה על דעתם אף להתעניין מהי דעתם של החיילים.

 לפיכך, מציאת המ"פ המתאים היתה עבור החיילים משימה מורכבת ועדינה, שהצריכה תהליך ממושך של ניסוי וטעיה.

 אלכס, המ"פ הראשון של הפלוגה, מונה לתפקיד כאשר הוקמה הפלוגה, מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים. כמו חיילי הפלוגה גם הוא היה שייך לכח ציידי הטנקים. יחד איתם ישב במאחזים שעל ג'בל עתקה, וכמוהם תעב את המעבר מן החי"ר ליחידת השריון. הוא הכיר את האווירה ששררה בקרב חיילי הפלוגה, בוגרי המלחמה, לאחר החודשים הארוכים של השירות בתנאים המיוחדים שיצרה. אווירה של "אנחנו-כבר-אחרי-כל-השטויות-הקטנוניות-שבהן-עוסק-הצבא-בעת-שלום". אווירה של "אותנו-לא-ילמדו-מה-צריך-לעשות,-אנחנו-כבר-יודעים-הכל".

 הוא ידע שכל טובה לא תוכל לצמוח לו מחבורת החיילים חסרי המשמעת ופורקי העול שהוצבה תחת פיקודו, ובכלל, התענינותו היתה נתונה הרבה יותר לעסקים שניסה לנהל בחייו האזרחיים, מאשר למשימה הצבאית המיגעת של פיקוד על פלוגה. הוא ראה מיד שתפקיד המ"פ בפלוגה שכזאת, לא יוכל להסתכם בגיחות קצרות, פעם או פעמיים בשבוע, כדי לראות מה נשמע ולבדוק שהענייננים מתנהלים כהלכה, ולכן, בהזדמנות הראשונה שניתנה לו, עזב את הפלוגה לטובת תפקיד פחות מחייב.

 הלך אלכס, ובמקומו בא פינקלשטיין. פינקלשטיין ניסה באמת ובתמים להפוך את ה"חומר האנושי" שניתן בידיו לפלוגת חיילים

 

97


ראויה לשמה. הוא החל במלאכה בהתלהבות ובמרץ, המשיך בה בתקיפות ובנחישות שהפכו במהרה לזעם ותסכול, בעקבותיהם באו הפאניקה והחרדה, ולבסוף היאוש והכניעה.

 האימונים היו הגרועים מכל. פינקלשטיין היה נוהג לאסוף את הפלוגה בשעות הערב המאוחרות, ולפרוש בפני החיילים, בדיבורו האיטי המדגיש כל הברה, את תכנית האימונים ליום הבא. התוכנית החלה בהשכמה בשעה חמש וחצי בבוקר וביציאה לאימונים בשעה שש, ונמשכה עד שעות הערב המאוחרות. הוא הדגיש בפני החיילים את חשיבות העמידה בלוח הזמנים והניצול המירבי של הזמן הקצר, שהצבא בתקציבו הזעום ובנטל משימותיו הרבות יכול להקדיש לאימון החשוב.

 למחרת, בשעה שבע, היה מתעורר בבהלה ומציץ בשעונו. הוא היה מזנק מן המיטה וזועק:

 "למה לא השכימו את הפלוגה?".

 שאלתו נשארה תלויה בדממה שמסביב.

 הוא ניגש לפתח האוהל.

 "שומר!" קרא.

 כל תנועה לא נראתה ברחבי המאהל הדומם.

 "למה לא העירו את הפלוגה בזמן?!" ניער את הקצינים שישנו במיטותיהם.

 "תשאל את הרס"פ."  באה תשובה מתוך אחד משקי השינה.

 פינקלשטיין ניגש לאוהל המש"קים, וניער את הרס"פ הישן.

 "למה לא דאגת להעיר את הפלוגה?"

 "מה השעה?" נהם הרס"פ בעיניים עצומות.

 "שבע וחצי!"

 "אני כבר מעיר אותם." אמר הרס"פ, הסתובב לצד השני ונרדם.

 פינקלשטיין, שהבין שאין מוצא אחר, היה עובר מאוהל לאוהל, ומעיר בקולו הרועם את החיילים שסרבו להנתק מחלומותיהם.

 בסביבות השעה תשע היו מתחילים החיילים המנומנמים להתאסף ולהגיע למסדר היציאה לאימונים שנערך בקדמת המאהל. בפנים מפוהקות היו מקשיבים לנזיפותיו החוזרות של המ"פ,  להטפות  המוסר ולאיומים.  לאחר  מכן  היה  פינקלשטיין

 

98


חוזר על תוכנית האימונים, שכעת כבר לא היה כל סיכוי להספיק לבצע את מחציתה עד הלילה, ואז כשהיו פונים כבר לצאת לדרך, היה מופיע רון.

 רון היה מפקד מחלקה בפלוגת המילואים. הוא היה בחור צנום, בעל שיער שחור ומקורזל ששני מפרצים נגסו בו מן המצח אל מרומי הקרקפת. הוא דיבר בקול שקט, רדום מעט, והיה נותן את הוראותיו ופקודותיו למחלקה בטון שהיה משאיר את הרושם כאילו הוא עושה זאת כלאחר יד. אך חייליו, שאהבו וכיבדו אותו, היו נשמעים לו, ומתאמצים בכל מאודם למלא את הוראותיו, בהתלהבות רבה בהרבה מזו שהיו מגלים כאשר עמד מולם קצין תקיף ונחוש שהיה מחלק פקודות בטון נחרץ ותקיף.

 לרון היתה חולשה להתערבויות. הוא אהב להעמיד במבחן את יכולתו לבצע משימות שונות ומשונות שהגה דמיונו הפורה, ולהמר על יכולתו לבצען. פעם התערב עם כמה חיילים שיצליח לכסות נגמ"ש בחול עד מעל לזחלים בעזרת את חפירה בלבד - וזכה. פעם אחרת התערב כי ביכולתו לשתות בקבוק ברנדי שלם בלגימה רצופה, ללא הפסקה. גם בהתערבות זו זכה, אם כי שני חיילים נאלצו לגרור אותו לאחר מכן למיטתו, ממנה לא קם 24 שעות רצופות.

 מקצועו האזרחי של רון היה צלם קולנוע, וכאיש הבוהמה סרב להכיר בקיומן של שעות מוקדמות מתשע בבוקר. משום כך היה מופיע תמיד לאימונים בשעה מאוחרת, כשכל הפלוגה היתה כבר בדרכה לשטח האימונים באיחור הרגיל של שעות מספר. הוא היה מופיע פרוע ומקומט, נעליו בידיו, ולא היה מתעורר ממש עד לשעות הצהריים.

 פינקלשטיין לא הבין שרון באמת משתדל לקום מוקדם, ועושה כמיטב יכולתו. הוא לא יכול היה לסבול שאחד ממפקדי המחלקות מפגין חוסר משמעת שכזה, במקום לתת דוגמה חיובית לכל החיילים. כשנואש מלשכנע את רון לשפר את דרכיו, ניגש למפקד הגדוד והודיע לו:

 "או הוא, או אני."

 "מה יש לך לומר על כך?" שאל המג"ד את רון.

 

99


 "מצדי זה בסדר." ענה רון, ופינקלשטיין עזב את הפלוגה.

 פינקלשטיין עזב לאחר שהראה לחיילים שהוא יודע לעמוד על דעתו, ומילתו היא המילה האחרונה. המקרה אירע בשעת אימון לילה פלוגתי. פינקלשטיין הוביל את טור הנגמ"שים שנסע באפלת הלילה באורות כבויים. רק אורות "עיני החתול" שדלקו בפינות כלי הרכב הכבדים, נעלמים גם הם מדי פעם בענני האבק שהעלו השרשראות, איפשרו למפקדים לשמור על קשר עין עם הכלי שלפניהם. האפלה היתה כה כבדה, עד שרק בקושי רב ניתן היה להבחין בקרקע החולית שעליה נסעו.

 פינקלשטיין זיהה את מקומו על פי אורות הישובים והבסיסים הצבאיים שנראו היטב במרחק, וניווט את השיירה לעבר היעד. הוא כיוון את נהג הכלי שלו בפקודות קצרות שנתן בקשר הפנים.

 "נהג ימינה." פקד.

 "שמאלה." אמר המש"ק שעמד מאחוריו. הנהג שכבר עמד למשוך את מוט ההיגוי הימני, הרפה ממנו והחל למשוך את השמאלי.

"תמיד הם מוכרחים להגיד את ההיפך ממה שאני אומר." חשב פינקלשטיין בכעס.

 "נהג ימינה!" חזר בהדגשה.

 "לא ימינה, שמאלה!" קראו החיילים שעמדו בתא הלחימה.

 "ימינה!"

 "שמאלה!"

 הנהג המבולבל משך במוטות לסרוגין, והכלי הכבד היטלטל מצד לצד מרקד כאחוז תזזית במסלול עקלתוני.

 "שתקו כולכם!" צעק פינקלשטיין לבסוף בחימה. "נהג ימינה!"

 הנהג נכנע לסמכות העליונה והפנה את הרכב בקשת ימינה. הנגמ"ש נשמט אל תוך התהום שנפערה לעומק של מטרים ספורים מימין לציר עליו נסעו. הוא התהפך על צידו, וכל תכולתו: חיילים, ציוד, כלי נשק ותחמושת, הוטלו בערבוביה על דופן הכלי ההפוך.

 

 

100


 פינקלשטיין לא יכול היה לשאת את מבטי החיילים לאחר המקרה. בכל פעם שעמד לפני הפלוגה, נדמה היה לו שהחיילים בשורות מגחכים בסתר. כשפנה לאחד החיילים, מדמה היה לראות חיוך מוצנע בזוית פיו. כשנתן לפלוגה הוראה שכללה ציון כיוון - ימינה או שמאלה - היו כולם פונים אליו ונועצים בו מבט מפקפק כאומרים: "אתה בטוח שאתה לא טועה?"

 לאחר סיומו של האימון, נעלם פינקלשטיין ולא נראה עוד בפלוגה.

 במקומו של פינקלשטיין מונה לתפקיד המ"פ יוחי, שהיה עד אז מפקדה של אחת המחלקות בפלוגה.

 יוחי היה בחור גבה קומה ומגודל. בלורית שיער חומה, שלרוב היתה פרועה, הזדקרה על קודקודו. תנועותיו היו גסות וגמלוניות, ובהולכו היה גורר מעט את רגלו הימנית בשל פגיעה כלשהי בברכו ובקרסולו. מנהג היה לו לרקוע ברגלו בכח על הרצפה, או להנחית את ידו ברעם על שולחן שלפניו ישב, בלא כל סיבה נראית לעיין, דבר שהיה גורם לסובבים אותו לנתר בבהלה.

 יוחי סיים לימודי הנדסת תעשייה וניהול בטכניון בחיפה, אך לאחר רומן קצר ביותר עם עולם התעשייה זנח את המקצוע שלא אהב, הקים לו בית במושב בשיפולי רמת הגולן, והפך לחקלאי. האדמה, השמש והמרחבים, התאימו לו הרבה יותר מהמשרד הצר של מפעל תעשייתי. את לימודיו הגבוהים המשיך בכיוון האהוב עליו באמת: בוטניקה וגידולים חקלאיים.

 כתוצאה מעבודת השדה היו פניו תמיד שזופות, וידיו מוכתמות בכתמים בלתי ניתנים להסרה של עסיס עלי בננה, או חלב מנגו. הוא נהג לקום בשעת בוקר מוקדמת, זמן רב לפני עלות השחר, ולצאת לעבודות השדה. בשובו הביתה לעת ערב, היה ממשיך בעבודותיו האקדמיות עד שעת לילה מאוחרת. הוא התרגל לחיות עם שעות שינה ספורות בלבד בכל יממה, וכתוצאה מכך היה שרוי במצב של עייפות מתמדת.

 בכל פעם שהיה מתישב לשמוע תדריך, פקודה, או נאום של מפקד בכיר כלשהו, היה שוקע בתנומה תוך שניות ספורות. כשהיה מישהו מעיר אותו,  היה מכחיש בתוקף שנרדם, וכהוכחה,

 

101


היה חוזר על הדברים שנאמרו שניות קודם לכן. יכולת מופלאה שפיתח עם הזמן, איפשרה לו לזכור את המשפט האחרון שנאמר, אף אם היה שקוע בשינה עמוקה כשזה נאמר.

 פעם, ביושבו בהרצאה של מפקד גיזרה כלשהו, החל יוחי לנמנם. בנסיון נואש להתגבר על השינה, הצליח להשאיר את עיניו פקוחות מעט, אך ראשו נשמט לאחור פעם אחר פעם. המפקד שהבחין בקצין הנושא את מבטו לתקרה שוב ושוב, היה מפסיק מדבריו, ומביט גם הוא אל התקרה, לחפש מהו הדבר שכה מושך את עיניו של המ"פ היושב בשורה הראשונה. כל שאר הנוכחים שהאזינו לדברי המפקד, היו מרימים גם הם את מבטם אל התקרה, ומנסים למצוא את הדבר שעליו מסתכל המפקד.

 העייפות המתמדת פיתחה בו גם יכולת לעבור במהירות מדהימה ממצב של ערות לשינה ולהפך. הוא היה שוקע בשינה באמצע משפט, או בעיצומה של פעילות כלשהי, מנמנם זמן ארוך, ואחר כך ממשיך פתאום מהנקודה בה הפסיק, כאילו לא הפסיק כלל. בעת סיור רגלי שהוביל בלילה, היה יכול להתישב למנוחה על הקרקע, ועד שכל החיילים שאיתו היו מתארגנים ומוצאים מקומות ישיבה נוחים, כבר היה יוחי שקוע בשינה עמוקה. לאחר זמן מה, כשרוב החיילים היו כבר שקועים בשינה, או לפחות מנמנים בנסיון לא להרדם ולהשאיר את כל הכוח ללא עין פקוחה אחת, היה יוחי קם בבת אחת ומתחיל לצעוד הלאה, כשהחיילים שאחריו מנערים אחד את השני בחופזה, ורצים להשיג את המפקד המתרחק.

 תכונה נוספת שהרשימה את פקודיו וחבריו של יוחי, היתה יכולתו המדהימה לחסל כמויות אדירות של מזון. הוא היה עורם על צלחתו ערימות של אוכל מכל הבא ליד, ומערה אותם אל קרבו במהירות. כשהיה מגיע לביקור במוצב, היה נכנס מיד אל המטבח, ופותח לעצמו כמה קופסאות שימורים.  קציץ בשר, חלבה, לפתן, הכל היה נעלם כלא היה. כושרו זה של יוחי היווה כר נרחב לניסויים עבור חיילי הפלוגה, שניסו לבחון אם יש גבול לתכולתו.

 יום אחד הכין לו סאס לארוחת הבוקר חביתה משמונה עשרה ביצים. יוחי אמר  שזה יותר מדי  בשבילו. הוא לקח מחצית בלבד,

 

102


והציע את השאר לחיילים שישבו סביב השולחן. סאס רמז להם מאחורי גבו של יוחי לסרב, והשאיר את המחבת על השולחן. יוחי סיים תוך דקות את תכולת צלחתו, והחל לאכול בהסח הדעת מתוך המחבת. בסופה של הארוחה לא נותר פרור מחביתת הענק.

 בפעם אחרת, לקח עמי את כל השאריות מארוחת הצהריים: מרק, תפוחי אדמה, בשר, סלט, חומוס, ועוד, ערבב את הכל בקערה גדולה והניח אותה על השולחן לפני יוחי. יוחי, בעזרת כף גדולה, רוקן את כל תוכנה של הקערה, ואף ניגב בפרוסות לחם את תחתית הקערה.

 אולי העובדה שיוחי בא מתוך הפלוגה, היא שסייעה לו להשאר בתפקיד המ"פ, אולי הועילה לו העובדה שהשנים חלפו, החיילים התבגרו, והמרדנות פגה לאיטה, ואולי פשוט עייפו כולם מהחילופים התכופים. כך או אחרת יוחי נשאר בתפקיד המ"פ עד יומה האחרון של הפלוגה.

 כמו בחבורת אנשים המצטופפת סביב מדורה בערב קר, כך היו היחסים בין החיילים בפלוגה. בתחילה ניסה כל אחד להשתרע בתנוחה הנוחה לו ביותר ולתפוס את המקום הטוב ביותר, אף אם זה היה בא על חשבון חבריו. דחף מעט ימינה, דחף מעט שמאלה, קצת ויתר, קצת נלחם, עד שהתרצה. לבסוף מצאו כולם את מקומם בחבורה, המתחים רפו, והאנשים התרגלו אלה אל אלה והפכו לחברים בנפש.

 יוחי המ"פ, מיכאל הסמ"פ, סאס הרס"פ, עמי עוזר הרס"פ, הקצינים, המש"קים והחיילים. כל אחד מצא את מקומו, ביסס את מעמדו, והפלוגה הפכה לקבוצה יציבה ומגובשת, בעלת כללי התנהגות ידועים וברורים.

 כבכל קבוצת אנשים, היו גם כאן מתחים מתחת לפני השטח, היו שהרגישו מקופחים, היו שניסו להיטיב את מעמדם ולהרוויח זכויות, ולפעמים היו המתחים עולים על פני השטח בהתפרצות של כעסים ותסכולים. אך העובדה שהחבורה נפגשה רק כפעמיים בשנה, והידיעה שהמפגש הוא לתקופה קצובה בלבד, לא הניחו אף פעם לדברים להגיע לכלל פיצוץ, ובסופו של דבר, היו הרוחות נרגעות, והחיים שבים למסלולם התקין.

 

103


 

יוחי אהב לטייל, והדביק באהבתו זו את כל הפלוגה. לעיתים היה מגייס שני ג'יפים ממאגר הרכב המבצעי של הפלוגה, ויחד עם עוד ששה או שבעה חיילים, היה יוצא לטיולים ארוכים, שנמשכו לפעמים יום שלם, מן הבוקר עד הערב. יעדי הטיולים היו לעיתים קרובות מרוחקים מרחק רב מגזרת התעסוקה של הפלוגה - בעומק סיני, בהרי הנגב, או במדבר יהודה. הקוד שניתן לטיולים אלה בפי חיילי הפלוגה היה "סיורי עומק". אם היה מישהו מחוץ לפלוגה מתחיל לחקור לאן נעלמו המ"פ וכלי הרכב לזמן ארוך כל כך, היו מסבירים לו מיד שהם יצאו לסיור עומק.

 פעם, בעת אימון בבסיס נידח שבנגב, הצליח יוחי לשכנע את מפקד האימון, כי אהבת הארץ והכרתה חשובים לחיילי צה"ל לא פחות מחיילות הפרט והחוליה, ובמשך שבוע שלם התאמנה הפלוגה בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הערב בלבד, ובמשך שאר שעות היום יצאו החיילים במשאיות שסיפק הצבא, לטיולים בכל רחבי המדבר.

מכיון שיוחי היה חובב בוטניקה, יצא לא פעם סיור מפקדים דחוף, לחזות בעליו הענקיים של הריבס הגדל בראש הר  חריף, או לראות במישורי ניצנה את פריחת יחנוק המלחות הנדיר (להבדיל מיחנוק המדבר, אותו תוכלו לראות כמעט בכל צפון הנגב).

 יוחי יכול היה לנקוב בשמו של כל צמח שגדל בפינה נידחת כלשהי של ארץ ישראל. לעיתים באמצע תדריך שנתן לפלוגה, היה מתכופף אל הקרקע, וחוזר ומזדקף כשבין שתי אצבעותיו פרח זעיר שבקושי ניתן להבחין בו.

 "מי יודע מה זה?" היה שואל ומביט סביבו כמורה המציג שאלה לכיתה, ומחפש את התלמיד שישיב תשובה נכונה.

 משלא היתה באה תשובה, היה מודיע בניצחון:

 "זוהי אהרונסוניה פקטרובסקי הידועה."

 למעשה, יכול היה יוחי לנקוב בכל שם שעלה על דעתו, מכיון שלא היה איש בכל הפלוגה שיכול לאשר או לסתור את טענתו. החיילים לעולם לא היו בטוחים אם יוחי אכן מכיר את כל שמות הצמחים, או שלפעמים הוא בודה אותם מליבו.

 

104


 פעמיים העמידו את ידיעותיו במבחן, והתוצאה היתה אחת לזכותו ואחת כנגדו, כך שהסוגיה לא הוכרעה מעולם.

 בפעם הראשונה, קטף רפי ענף של צמח מים שגדל בבריכת דגי הזהב של מפקד המחנה בקציעות. הוא טמן את הצמח בכיס חולצתו, לפני שיצא לסיור עומק עם יוחי וסאס.

 כששוטטו שעה לאחר מכן על גבעה קרחת באיזור מכתש רמון, ניגש רפי אל יוחי, הראה לו את הענף, ושאל אותו אם יוכל להגדיר את הצמח שמצא זה עתה.

 יוחי עמד במבחן. הוא סקר את הצמח בקפדנות, וקבע בפסקנות:

 "זה לא מכאן."

 בפעם אחרת, כשהפלוגה היתה בתעסוקה מבצעית בגבול מצרים באיזור הר הנגב, יצאו יוחי, סאס ומיכאל לאחד מ"סיורי העומק".

 מיכאל היה סגנו של יוחי. כמו יוחי, גם הוא היה מפקד מחלקה בפלוגה, וכשיוחי מונה למפקד הפלוגה, קודם גם הוא וקיבל את תפקיד הסמ"פ.

 מיכאל התגורר בתל-אביב, שם היה לו עסק קטן ומשגשג בענף הביטוח. באורח פלא, היו תמיד המילואים נופלים בדיוק בתקופה של הגשת הדוחות או סגירת השנה, כך שמיכאל נאלץ היה להשאר בבית ולא יכול היה לצאת למילואים. כתוצאה מצירוף המקרים המוזר הזה, יצא שחיילי הפלוגה פגשו את הסמ"פ שלהם לעיתים נדירות בלבד.

מיכאל היה מפקד ליברלי ולא קפדן. הוא היה משכנע את יוחי שיאשר לחיילים חופשות, "קפיצות" הביתה, או טיולים. הוא לא טרח להקפיד על תקני כח האדם או המשימות, ולא לחץ על החיילים בבקורות או מסדרים מיותרים. הוא היה מדיח את יוחי לצאת איתו לסיורים ארוכים שנמשכו ימים שלמים והיו מותירים את הפלוגה ללא אב ואם. כך היה בזמנים כתיקונם, כאשר יוחי היה בסביבה ונשא באחריות. אולם כאשר יוחי יצא לחופשה או נעדר, והאחריות היתה נופלת על כתפיו, היה פתאום היה מתחולל במיכאל שינוי מופלא. פתאום היה הופך לאדם אחראי וכבד ראש.

 

105


הוא היה מקפיד על כל ההוראות, לא מאשר שום חריגה מהתקנים, ודואג שלא יהיה שום פתח לתקלה או למחדל שירגיזו את דרגי הפיקוד שמעליו. מיכאל ידע תמיד להבחין באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה.

 

 מיכאל הושיט ליוחי ענף קטן, שקטף משיח זעיר שגדל  סמוך לשביל עליו פסעו.

 "נראה אם תדע מה זה."

 יוחי סקר היטב את הצמח שבידו, מולל את עליו, ופסק:

 " זה  ממשפחת הפיקוסים. סוג של שקמה."

 מיכאל הבחין כנראה בשמץ של היסוס בקולו של יוחי, והימר:

 "זה לא שקמה."

 "אלא מה זה?" השיב יוחי, מופתע מן העירעור הבלתי צפוי על סמכותו.

 מיכאל היה מהמר מנוסה.

 "אני לא יודע מה זה, אבל בכל אופן זה לא שקמה. שקמים יש בשדרות בתל-אביב." השיב בבטחון.

 בטחונו של יוחי שב אליו: "זה סוג של שקמה ללא ספק."

 "זה לא שקמה."

 "נתערב?"

 "נתערב."

 "על מה?"

 "אם זה לא שקמה אתה אוכל את זה?"

 "אם זה לא שקמה אני אוכל את זה"

  "סאס אתה עד - אם זה לא שקמה הוא אוכל את זה."

 "אני עד."

 עתה התעוררה בעיה. איך פוסקים מיהו המנצח בהתערבות. הם נמצאו בלב הנגב, מרוחקים מאות קילומטרים מכל בר סמכא בענייני בוטניקה.

 "בפעם הבאה שאצא הביתה אביא מגדיר צמחים." אמר יוחי.

 "לא בא בחשבון," השיב מיכאל. "הסוגיה צריכה להפתר מיד."

 "אין איזה בית-ספר שדה בסביבה?"  שאל סאס.

 

106


 "בית ספר השדה הקרוב ביותר לכאן הוא באילת, מרחק של יותר ממאה קילומטרים מכאן."

 "ניסע?"

 "בשום אופן לא." אמר יוחי. "גם כך אנו במרחק מספר שעות נסיעה מהפלוגה שנשארה ללא מ"פ, סמ"פ ורס"פ."

 דקות ספורות אחר כך היה כבר הג'יפ מקפץ ומעלה אבק בדרך העפר המשובשת המובילה דרומה לאילת.

 כשהגיעו לאילת היתה כבר שעת דמדומים. בבית ספר השדה קשה היה למצוא מישהו. לבסוף נתקלו בצעיר שעבד במקום. הם הסבירו שהם זקוקים בדחיפות למומחה לצמחים. הצעיר, שראה את החיילים המאובקים והעייפים, הבין מיד שמדובר במקרה חירום, ובלי לשאול שאלות פנה לחפש את המומחה המבוקש.

 למזלם, שהה במקום מנהל בית-הספר, שהתמחה בצמחי מדבר. הוא הביט על הענף המרוט שהגישו לו החיילים, ואמר מיד:

 "זה סוג של צלף."

 מספר חיילות המשרתות כמדריכות בבית הספר, התאספו מסביבם לראות על מה מתנהל הדיון החשוב.

 יוחי הביט סביבו בחיוך מבוהל במקצת. מיכאל נעץ בו מבט משועשע, וסאס הרים את גבותיו ופרש את כפותיו לצדדים בחוסר יכולת להושיע.

 "אתה בטוח שזה לא שקמה?" ניסה יוחי.

 "ודאי שלא." הסביר המומחה "הלא לשקמה עלים רחבים ומוצקים, וכאן אנו רואים בבירור שהעלים רכים וקטנים יותר."

 יוחי נטל מידו את הענף. עיניהם של המנהל ושל החיילות שסביבו נפערו בתדהמה, כשיוחי הגיש את הצמח אל פיו, נגס ממנו נגיסה גדולה, והחל ללעוס בנחת. הם נשארו נטועים במקומם בשעה שיוחי העלים אל פיו את כל הענף, נגיסה אחרי נגיסה, עד שלא נותר ממנו דבר.

 לאחר שהסתלקו החיילים, הכניס המומחה אל פיו בהיסוס עלה בודד שנותר בין אצבעותיו מהצמח שבדק, ומיד ירק אותו בשאט נפש.

 

 

107


 

 

 

 

מפלצת

 

"אני לא מבין. בחיי, אני לא מבין אותם."

נאור, שזרק לחלל האוהל את ההצהרה הסתומה, היה שרוע על מיטת שדה ללא מזרון, כפות רגליו מונחות על ריצפת הבטון של האוהל. הוא פיצח בשקידה גרעינים של אבטיח, אותם שלה מתוך שקית ניר חומה, וערם את קליפותיהם בערמה קטנה אותה בנה בסבלנות על קצה המיטה. הדברים אותם לא הבין היו קשורים כנראה במשהו שעליו קרא בעיתון שהיה פרוש לפניו על המיטה.

 היה יום קיץ לוהט בבסיס האימונים בצאלים. האוויר עמד ללא נוע והכביד על הנשימה.

יום קודם לכן גוייס סגל הפלוגה, שהיה אמור להכין את האימון עבור שאר חיילי הפלוגה, שעמדו להתגייס יומיים מאוחר יותר. ההכנות לאימון התמצו בשיעורים בנושא עזרה ראשונה והתגוננות בפני התקפה כימית - שיעורים שחזרו על עצמם ללא שינוי מדי שנה בשנה, וכן בתדריכים אינסופיים בנושא בטיחות באימונים.

 תדריכים אלה הלכו והתארכו עם כל תאונת אימונים שקרתה בצה"ל במשך השנים, אך ככל שהוראות הבטיחות נעשו קפדניות יותר, מגבילות יותר, ובלתי הגיוניות יותר, הן לא הצליחו למנוע את התאונות, שמקורן היה בתהו ובוהו הגמור ששרר במקום, ובחוסר התקשורת והתאום המוחלטים בין המוני הגופים הצבאיים שהסתובבו בשטחי האימונים. הסיכוי היחיד שנראה באופק היה שהעיסוק בהוראות הבטחון, שהלך ותפס זמן רב יותר בכל שנה, יהפוך לבסוף לפעילות היחידה שבה יעסקו החיילים באימונים, ומכיון שאף חייל לא נפגע מעולם בזמן הקראת הוראות בטחון, יש להניח שבכך ימנעו תאונות האימונים. אולם במחשבה שנייה, הרי גדולתו של צה"ל היא באלתורים  ובמציאת פתרונות במצבים

 

 

108


של חוסר ברירה, ולכן, יש להניח שבאין מוצא אחר, תמצא גם הדרך להפגע בעת חזרה על הוראות הבטחון.

 כך או אחרת, האימונים ביומיים הראשונים לא היו קשים יתר על המידה, וההפסקות בין שיעור לשיעור נמשכו שעות אחדות. הדבר היחיד שהעיק על החיילים היה החום הכבד, שהוציא מכלל אפשרות כל פעילות פיזית קשה יותר מניגוב הזיעה מהמצח. אפילו ההליכה עד לקנטינת השק"מ היתה גורמת לאיבוד נוזלים רבים בהרבה מתכולתה של פחית השתיה שיכולת לזכות בה שם, ולכן נעשתה בלתי כדאית. לפיכך, העבירו החיילים את רוב שעות היום ברביצה חסרת תכלית באוהלים.

 יריעות האוהל שבו ישבו החיילים הופשלו למעלה ונקשרו, כדי לאפשר לרוח שלא באה, להפיג מעט את הלהט ששרר בתוכו - אך ללא הועיל. ארבעה מהחיילים שבאוהל שיחקו ברידג' והיו מכריזים בקול לאה, כמעט משועמם, את הכרזותיהם. שאר החיילים היו שרועים על המיטות בתנוחות שונות שבין שכיבה לישיבה, ובשלבים שונים שבין נמנום לערנות.

 ההערה ששלח נאור לחלל האוהל לא זכתה לתגובות סוערות. כמה מבטים חטופים נשלחו לעברו, ואחרי שנייה נפנו לכיוון אחר. לאחר כמה שניות של שתיקה התנדב מאיר, שהיה "הדומם" באותו סיבוב של משחק הברידג', לשאול את השאלה שנאור ציפה לה.

 "את מי אתה לא מבין?"

 "את היוגוסלבים האלה." מיהר נאור להשיב. "איך אנשים שחיו שנים רבות בשלווה אלה בצד אלה, קמים לפתע ומתחילים להלחם ולהרוג, בשם איזו זהות לאומית חסרת חשיבות ממשית."

 "ישנם עוד כמה מקומות בעולם בהם אנשים נלחמים על זהותם וזכויותיהם הלאומיות." העיר מאיר.

 "מילא אנחנו, הלבנטינים במזרח התיכון, נלחמים אלה באלה, אבל אירופאים נאורים מתחילים פתאום לנהוג כמו חיות פרא? הם מפציצים אוכלוסיה אזרחית, כולאים את האנשים במחנות ריכוז, אונסים את הנשים וכורתים את אצבעות ידיהם של שבוייהם כדי להשאיר בהם סימן. לאן נעלמה האנושיות?"

 

109


 "אם אני לא טועה" הזכיר אביקם, "זאת לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שעם אירופאי נאור מאבד צלם אנוש, ומתעלל בבני לאומים אחרים."

 רפי שכב שרוע על גבו על אחת המיטות באוהל, ובהה בבית מנורה ריק שתלה על בדל תיל חשמל שהשתלשל מתקרת האוהל. הוא הרהר בכך שבבוא הלילה תשרור עלטה גמורה באוהל, אם לא ידאג לתקן את המנורה ולחבר אותה לכבל החשמל, אך הוא לא הצליח לגייס את הכוחות הדרושים לביצוע המעשי של המשימה. השיחה על המלחמה ביוגוסלביה ניתקה אותו ממחשבותיו על המנורה.

 "ואני חושב" אמר בליבו "שלא רק שקל להבין איך קורה שאנשים מאבדים לפתע צלם אנוש, אלא שהדבר ברור ומובן מאליו."

 הוא לא חלק את דעתו זו עם חבריו. לא היה בו הכוח לפתוח בדיון הארוך ובהסברים שהיו נדרשים, לו אמר בקול את דעתו. החום המתיש לא התאים לניהול דיון מעמיק על נפש האדם, ולכן חזר ללבטיו בשאלת המנורה המקולקלת, ושמר את דבריו להזדמנות מתאימה יותר.

 רפי ידע כמה מובנת היא התנהגותם של היוגוסלבים המתאכזרים לשכניהם הטובים מאתמול, כמו האכזריות שמגלים חיילים בצה"ל כלפי התושבים הפלסטינאים, או ההמון הזועם שקורע לגזרים קורבן שנקלע בטעות לכפר בשטחים. רפי הבין כל זאת שכן שנים רבות קודם לכן, עוד לפני פרוץ האינתיפדה, לפני שנפלה חומת ברלין ופרצה המלחמה ביוגוסלביה, פגש רפי במפלצת. להרף עין אחד ניצבו זה מול זו, הישירו מבט עין בעין, ומיד נרתעו שניהם ונסוגו באימה.

 

 רפי אהב את המילואים בגבול מצרים ותעב את השירות ברצועת עזה. הגבול המצרי עבר בשטח מדברי, לא מאוכלס, והפעילות לאורכו היתה מורכבת בעיקרה מסיורים רכובים במרחבים הפתוחים של המדבר, ומישיבה שלווה במאחזים שעל קו  הגבול.  מנגד,   הפעילות  ברצועת   עזה,  היתה  בתוך  ריכוזי

 

110


אוכלוסיה צפופים, והתאפיינה בפעולות שיטור בערים ובמחנות הפליטים.

 בימים שלפני האינתיפדה היה שקט בערי הרצועה. האנשים התיחסו בכבוד ובאדיבות לחיילים. הם צייתו להוראות, לא התלוננו כשעצרו אותם ברחוב הראשי ממש מול ביתם וערכו חיפוש על גופם. הם לא מחו כאשר עצרו את רכבם בעת שמיהרו לעבודה, חקרו שעה ארוכה את כל הנוסעים, ופקדו עליהם להציג לראווה את כל המטען. הם הזמינו באדיבות את החיילים להכנס כאשר אלה הקישו על דלתם בשעת בוקר מוקדמת, כדי לעבור בגרם המדרגות הפרטי שלהם, לעלות לגג ביתם, לסלק את ילדיהם ששיחקו שם, ולשבת שם משך כל היום בתצפית. הם אפילו שתקו בהכנעה כאשר העירו אותם בחבטות עזות על דלת ביתם באישון לילה, הקימו את כל דרי הבית ממיטותיהם, ערכו חיפוש ממושך בכל פינה מוצנעת בבית, ועזבו כשהם מוליכים איתם את אחד מבני המשפחה כבול ומכוסה עיניים.

 הם הגישו לחיילים קפה כאשר אלה פלשו לשטחם הפרטי, ואף ניהלו איתם שיחה נימוסית. הם שרתו באדיבות את החיילים שנכנסו לחנויותיהם, ואם לרגע היו שוכחים את נימוסיהם, הרי שתנועה קלה ומרמזת של קנה הנשק היתה משיבה להם מיד את רגשי הכבוד שרכשו לחיילים. אך למרות זאת, המבטים בעיניהם לא הביעו חיבה רבה לשליטיהם, והילדים הקטנים שטרם למדו שאין לקרוא בקול "המלך הוא עירום", היו רצים אחריהם ברחוב, במרחק בטוח מאחוריהם, וקוראים קריאות גנאי.

 רפי תעב את המילואים ברצועה. הוא שנא את הצבא על ששלח אותו לשרת במקום, את המדינה על שכבשה אותו, את התושבים הערביים על שהיו שם, ואת עצמו על שמילא בנאמנות את התפקיד הבזוי שהוטל עליו, ועל כך שלעיתים היה שוכח לשנוא את כל אלה.

 בבוקר נאה אחד פסע רפי בראש חוליה בת חמישה חיילים שסיירה במחנה הפליטים "שאטי" הסמוך לעיר עזה. נשבה רוח קלה  שהביאה  עימה  את  ריח  הים  הסמוך,  ואת  קולותיהם  של

 

 

111


הדייגים העסוקים שחזרו מן הדייג והעלו את שללם ואת סירותיהם אל החוף.

 החיילים פסעו ברחובות הצרים בדומיה, שומרים על רווחים מתאימים בין אחד לשני ומחפים זה על זה. הם צעדו זקופי קומה, עירניים ודרוכים, הנשק נכון בידיהם, וצעדיהם נמרצים וגסים. (בנעליים הצבאיות הכבדות ניתן לצעוד בצעדים כבדים וגסים, או לגרור את הרגליים ברישול. לעולם לא תוכל לפסוע בהן בצעד קליל ומשוחרר.)

 האנשים ברחוב נעצו בהם מבטים שהביעו תערובת של שנאה ויראה, והשפילו במהירות את מבטיהם כאשר פגשו במקרה בעיני מי מהחיילים, בתקווה שזה לא יחליט לעצור אותם לביקורת. ילדים קטנים היו נמלטים בבכי כאשר נתקלו לפתע, ללא אזהרה, בקבוצת החיילים מעבר לפינת הרחוב. ילדים גדולים יותר היו מפנים מבטם, מפסיקים את פטפוטם העליז, ועוברים בצעד מהיר על פני החיילים.

 לפתע, לחרדתו הרבה, גילה רפי כי הוא נהנה. בהיסח הדעת, כאשר ההגיון ומנגנוני ההגנה שלו נמנמו והפקירו את משמרתם, הוא תפס את עצמו בקלקלתו. הוא פשוט נהנה מהמצב. נהנה מן ההליכה הגסה, מהפחד שהם מפיצים סביבם, מן הכח, מהשלטון. שנייה אחת בלבד חלפה עד ששב והשליט את ההגיון על מחשבותיו, הביט סביבו בעיניים פקוחות,  ראה את השנאה שבעיני האנשים, את הפחד על פני הילדים,  ושוב ידע שהוא שונא להיות שם.  אבל את אותה שנייה בה ראה את עצמו כאדם אחר, שונה כל כך ממה שנהג לחשוב על עצמו, מנוגד כל כך לכל העקרונות בהם האמין, את אותה שנייה לא יכול היה למחוק מזכרונו.

 יומיים הסתובב רפי כסהרורי, מסרב להאמין למה שראה באותה הצצה חטופה פנימה אל נבכי נפשו. אנשים כמו שלום, חשב לעצמו, נהנים לשבור את רגלו של ערבי בבעיטה, רק משום שהוא שייך לקבוצת האנשים השנואה הנקראת ערבים. אנשים כמו סידיס, שתמיד נהג ללכת עם נשק דרוך ולא נצור, יכולים להנות מהעובדה  שאנשים מצייתים  באימה לכל  הוראה  שיוצאת  מפיו.

 

112


"אבל אני?" חשב, "חניך השומר הצעיר? יפה הנפש? יורה ובוכה? אני מסוגל להנות מהיותי קלגס? לרדות באנשים מדוכאים, מוכי גורל ושפלי רוח? איך יתכן?"

 ואז, לאט לאט, חלחלה לתוכו ההכרה בעובדה הקשה כל כך לעיכול. עמוק בנפשו של כל אדם, טוב או רע, חביב או רשע,  שוכן לו היצר האפל. באותו מקום עצמו בו שוכנים החמלה, הרחמים והאהבה, באותו מקום עצמו, שוכנת המפלצת האכזרית, שבזקפה את ראשה תגרום לאנשים לעשות מעשים בלתי אנושיים. ואותה מפלצת הינה חלק בלתי נפרד מהיצור הנקרא אדם, לא פחות מן הרוך, התקווה והרעות.

 תחושת הסכנה מפני המפלצת שבתוכנו מקננת בנפשנו, ולכן כולאים אנו אותה בסורגים של מנגנוני הגנה שונים ומשונים. אך מנגנון ההגנה הפשוט והנפוץ ביותר - הטמנת הראש בחול, ההתכחשות לקיומה של המפלצת, הכחשת קיומם של היצרים האפלים שבנו, הוא הוא המסוכן מכל. כי הרי אין כל צורך להתגונן מפני דבר מה שאיננו קיים. ואז בעת שאינך מוכן, תצוץ פתאום המפלצת, ותהפוך אדם שקול וחביב לרוצח אכזר, קבוצת אנשים שוחרי טוב למפלצת רבת הראשים של המון משולהב, או עם תרבותי לעדר של קרנפים.

 אמירות כמו: "אי אפשר להבין איך יכול היה לקרות דבר כזה לאנשים נאורים". או "הוא יצא לגמרי מדעתו, אם עשה כך." אינן אלא הטמנת הראש בחול.

 רק ההכרה בקיומה של המפלצת בתוכנו, תאפשר לנו לעמוד על המשמר יומם ולילה, ולא להתפס בלתי מוכנים. רק היא תתן לנו את היכולת לעצור רגע לפני הנחתת האלה, נפוץ הגולגולת, הלחיצה על ההדק, להביט על עצמנו, ולהבין כי הנחנו למפלצת לחמוק, ואז להשיב אותה למקומה מאחורי הסורגים, ולשוב להיות אנו עצמנו.

 

 

 

 

 

113


 

 

 

 

רפי

 

צלילי הסונטה של שופן חלחלו אל עומק נשמתו של פישר, שהיה שרוע על כורסה ישנה וקרועה בעניים עצומות, והעבירו בו גלים של תענוג. פישר אהב את הסונטה של שופן. פישר אהב בכלל את המוסיקה של שופן, וכן את זו של  מוצארט וברהמס ושומאן ובטהובן. פישר היה בעצם מכור למוסיקה קלאסית מכל סוג שהוא. בביתו המרווח שבמושב בדרום הארץ, היה ברשותו אוסף תקליטים וקלטות, שלא היה מבייש תחנת רדיו המתמחה במוסיקה קלאסית. הוא נהג להשמיע אותם במערכת הסטריאו המשוכללת בכל פעם שהניחו אותו לנפשו אשתו וילדיו שלא היו שותפים לטעמו המוסיקלי.

 בכל בוקר, בשעה ארבע וחצי, היה קם ממיטתו, בוחר לעצמו קלטת, ויוצא איתה לרפת שמאחורי ביתו. הוא היה תוחב אותה לטייפ, ולצלילי המוסיקה הרוגעת היה חולב את חמישים פרותיו. לאחר החליבה היה אוכל ארוחת בוקר, מפקיד את הרפת בידי הפועל השכיר שלו, וממהר לבית הספר התיכון המקומי, שם עבד כמורה לתנ"ך וכמחנך.

 פישר היה בחור שמנמן, מקריח וחייכן, שפניו חרוצי הקמטים שיוו לו מראה מבוגר מכפי גילו. כשדיבר על מוסיקה או על התנ"ך, שני הנושאים החביבים עליו, היו עיניו בורקות בהתלהבות, והוא היה נסחף לנאומים נלהבים. במיוחד אהב את הקטעים הפיקנטיים שבספר הספרים - סיפורי הזימה, הבגידות, התככים והמעידות, שהעידו בעליל כי המלכים, הנביאים והגיבורים המהוללים, שפארו את מורשת היהדות, לא היו אחרי הכל, אלא בני אדם.

 הכורסה המרופטת עליה היה פישר שרוע, ניצבה בצל עץ שקד שעמד  בגבולו  של  מאהל  צבאי  קטן,  על  צומת  דרכים  בכביש

 

114


המוביל מרמאללה לשכם. פישר שכב, רגליו על חומת שקי חול שתחמה את עמדת השמירה, וראשו מונח על מסעד הכורסה. סביבו התרוממו גבעות של קליפות גרעינים, שהותירו אחריהם השומרים, שהתחלפו מדי שלוש שעות.

 קרני השמש רטטו דרך עלי העץ והטילו כתמי אור מרקדים על פניו השלווים של פישר. מבעד לעיניו העצומות נראו קרני השמש המרקדות כאפקטים חזותיים בגווני אדום-ורוד, שכאילו נועדו ללוות את צלילי המוסיקה הענוגים. מחשבותיו נדדו הרחק משם אל בית הספר שבמושב. בדמיונו עמד ונשא נאום חוצב להבות על דוד המלך ואהבותיו, מול תלמידיו המרותקים שנעצו בו עיניים מעריצות. במיוחד כיכבו בהזיותיו תלמידותיו המתבגרות שחמוקיהן הבתוליים העבירו בו דקירות עמומות של ערגות אסורות.

 המוסיקה בקעה מרדיו-טייפ קטן שעמד על כסא צבאי ירוק, והיה מחובר בשני כבלי חשמל צבעוניים לסוללה של מכשיר קשר. איש מלבדו לא נראה במחנה הקטן. החיילים ישנו באוהלים את שנת הצהריים כשהם מפקידים את בטחונם בידיו הנאמנות של החייל האמיץ פישר.

 צפירה עצבנית ניתצה את ההרמוניה של המוסיקה  ואת הזיותיו הרוגעות של פישר. הוא פקח את עיניו כדי סדק דק והציץ מבעדו ברוגזה, תר אחר מקור ההפרעה. לפני המחסום שסגר את הכניסה למחנה עמד ג'יפ שממנו בקעו קולות הצפירה. אילן, מפקד הגדוד, ישב בתוכו ונראה רוגז למדי.

 פישר נשא את ידו בעצלתיים, ומשך בידית שהיתה תלויה מעל לראשו. הפעולה הפעוטה והסתמית הביאה בעקבותיה שרשרת של התרחשויות שנראתה כאילו נלקחה מאחד מסרטיו של אינדיאנה ג'ונס:

 משיכת הידית שהיתה תלוייה על שרשרת שקצהה השני היה מחובר למנוף של מיכל מים ישן של בית שימוש, שחררה מהמיכל כמות מדודה של מים, שזרמה דרך צינור פלסטיק שחור לתוך דלי שהיה תלוי על קפיץ שהשתלשל מענף של העץ. משקל המים שנוספו  לדלי  גרם  למתיחת  הקפיץ  ולשקיעת  הדלי  מטה. הדלי

 

115


השוקע משך אחריו כבל פלדה שהיה כרוך על גלגלת של מכונת תפירה ישנה, והגלגלת החלה סובבת. גלגלת נוספת שחוברה אל ציר הגלגלת הראשונה כרכה על עצמה כבל שהיה מושחל דרך שורה של טבעות לאורך גדר המחנה, וקצהו היה מחובר אל המחסום שבשער המחנה. המחסום החליק בשקט ובקלות על זוג מיסבים משומנים. הוא התרומם עד שנעצר זקוף אנכית, מצביע בגאוה על השמיים. מפקד הגדוד שכבר עמד לרדת מן הג'יפ ולברר מדוע אין שומר בשער המחנה, נשאר קפוא, פיו פעור ועיניו נעוצות במחסום, שללא התערבות אדם פתח את עצמו לפניו באדיבות רבה, ואיפשר לו לעבור. אחרי מספר שניות התאושש, שילב הילוך והסיע את הג'יפ אל תוך המחנה, מציץ בחשדנות לאחור אל המחסום הפתוח לרווחה.

 משעבר הג'יפ את המחסום הושיט פישר את ידו שנית, ומשך משיכה נוספת בידית. כמות נוספת של מים זרמה אל הדלי וגרמה לו לשקוע מספר סנטימטרים נוספים, אולם אז נתקלה תחתית הדלי ביתד שהיה תקוע באדמה בדיוק תחתיו. הדלי התהפך והמים שבו נשפכו לתוך תעלה שנחפרה באדמה, וזרמו אל ערוגה קטנה של עגבניות ששגשגה בפינת המאהל. הדלי שנפטר מהמהשקל העודף של המים, זינק למעלה בכוח הקפיץ, והמחסום החליק חזרה סביב צירו עד שחזר למצבו המאוזן.

 פישר עצם את עיניו ושקע חזרה בהקשבה למוסיקה ובחלומותיו, שוכח את ההפרעה המרגיזה.

 מחסום השער בעל המנגנון המשוכלל היה הפרוייקט האחרון שיזם ותכנן רפי. רפי אהב מכונאות. עוד בילדותו נהג לפרק כל מכשיר שנקלע לידיו, רק כדי לברר מדוע הוא מתקתק.

 בכל פעם שהגיעה פלוגת המילואים לבסיס חדש, יצאו מיד הוא וחברו משה לסיור במתקני המחנה. הם היו בודקים את מתקן חימום המים, תנורי החימום, הגנרטור, המקלחות, מכשירי הקשר והחשמל, ומה רבה היתה אכזבתם כשכל המכשירים פעלו באורח תקין.

 למזלם רמת תחזוקת המתקנים בצה"ל לא היתה מהמשובחות, ולכן לרוב לא  חסרו מכשירים שאינם  תקינים. או אז  היו שולפים

 

116


את כלי העבודה, מפרקים את המכשיר לחלקיו הקטנים ביותר, מסדרים אותם על הריצפה ומנסים להבין מה תפקידם, ואיך, לעזאזל, היה בכלל המכשיר אמור לפעול. הם היו לוחצים, מכופפים, מכוונים, משליכים חלקים מיותרים, מוסיפים חלקים שנראו להם חסרים, ולבסוף, לאחר שעה ארוכה היו מרכיבים מחדש את המכשיר, שלמרבה הפתעתם היה לרוב פועל.

 אם המכשיר לא פעל גם אחרי הניתוח, היו חוזרים על התהליך מראשיתו, עד שלבסוף היה המכשיר מבין שלא ירפו ממנו אלא אם יתחיל לפעול, והיה עושה זאת באנחת השלמה.

 במיוחד אהב רפי לבצע תיקון בלא שיהיו בידיו הכלים והחלקים הדרושים. אז יכול היה להשתמש במלוא כושר האלתור שלו. הוא היה מרכיב מגבה מאולתר מאבנים וקרשים להחלפת גלגל ברכב תקוע, בונה מלחם מחוד עפרון וחוט נחושת לתיקון טלויזיה מקולקלת, או מאלתר מפתח צינורות ממוט ברזל וחוטי תייל לחיבור צינור מים במקלחת. לא פעם התעורר חשדם של חבריו, שרפי סילק בכוונה את הכלים ממקומם, כדי שיוכל להשתעשע באלתוריו.

 כאשר לא נמצא כל מכשיר מקולקל לרפואה, היה רפי יוזם פרוייקט כדוגמת המחסום האוטומטי לשיפור תנאי החיים בבסיס.

את רוב זמנו בבסיס היה מעביר בהליכה בשטח המחנה, ראשו מורכן, ועיניו תרות אחר פיסת מתכת, בדל חוט, או שארית צינור, שיוכלו לשמש אותו למטרה כלשהי.

 השם שיצא לרפי בזכות כשרונותיו בתחום הטכני הביא אליו זרם של לקוחות שהביאו אליו לתיקון מכשירי רדיו, פנסים, מזגנים ואף מכוניות, וסיפקו לו תעסוקה לאורך כל תקופת השירות במילואים. נוסף לכך נאספו סביבו מעריצים רבים שהיו עומדים סביבו במעגל, צופים בו בזמן שעסק בתיקוניו, ומריעים לו בכל פעם שמכשיר מקולקל שב לפעול. דבר זה היה גורם לו הנאה רבה כאשר התיקון היה פשוט, ואי נוחות כאשר פירק מכשיר שלא היה לו מושג מה לא תקין בו, או כיצד בכלל הוא פועל ולמה הוא משמש.

 

 

117


 רפי הרגיש אחריות כלפי מעריציו וחובה לענות על ציפיותיהם ולשמור על השם שיצא לו. הדבר לא היה פשוט כלל ועיקר. לא אחת, בעומדו ברוח הקרה, ידיו הרטובות קופאות ואינן מצליחות לאחוז כהלכה במפתח שבו ניסה לפתוח בורג סרבן במשאבה שמיאנה לפעול, היה עולה בו הפיתוי לבעוט במכונה בקללה עסיסית, להשליך עליה את המפתח שבידו, וללכת לישון במיטתו החמה. אך תמיד היה נזכר באכזבה המרה שיגרום למעריציו אם לא יפעיל את המכונה, והיה מרסן את יצרו, מקבל על עצמו את עול האחריות, וחוזר לעבודה המפרכת.

 כשרונו השני של רפי, בנוסף להיותו טכנאי מהולל, היה בפליטה בלתי מכוונת של כדורים מנשקו. מתן נשק בידיו היה מהווה כשלעצמו הפרה גסה של הוראות הבטיחות של הצבא, בנוסף לביזבוז תחמושת משווע. כלי נשק היו מאבדים את שליטתם העצמית כאשר היה בסביבה. די היה לו להביט בכלי נשק טעון וזה כבר היה מתחיל לרטוט בתאוה. נגיעה קלה שלו ביצור המתכת הקטלני היתה מביאה מיד להתפרצות יצרים מלווה ברעם אדיר, וכדור שנשלח לעבר השמיים.

 בפעם הראשונה גילה רפי בעצמו את התכונה המופלאה הזו בהיותו בקורס קצינים, אותו לא סיים בהיתו בצבא הסדיר. היה זה אותו מחזור עצמו ממנו הודחו גם גיל בשל התרגיל המחלקתי המבריק שניהל, אותי בשל מצחצח הנעליים שלא היה זריז דיו, וזיגי בשל רימון היד חסר הנצרה שהשליך לתוך קבוצת הקצינים.

 היה זה בסיום תרגיל בלחימה בשטח בנוי. כיתת החיילים הסתדרה בשורה לפריקת הכלים. הם כיוונו את קני כלי נשקם כלפי מעלה, בזוית של שישים מעלות לאופק. "נשק פרוק!" פקד הקצין המדריך. החיילים שלפו את המחסניות, שקשקו בבריחים כדי לוודא שאין כדור בבית הבליעה, ובלחיצה על ההדק שחררו את הנוקר, שהשמיע נקישה מתכתית בשעה שהיכה על הסדן חסר הכדור.

 גם רפי שלף את המחסנית, וידא שאין כדור בבית הבליעה, שחרר   את   הבריח,   וירה  אל  השמיים   את   הכדור   שהצליח

 

 

118


בערמומיות וברשעות להסתתר מעיניו, וחמק בזריזות אל תוך בית הבליעה בלי שהבחין בכך.

 "מי ירה?" זעק הקצין.

 "אופס..." ענה רפי, ותוך שעות אחדות מצא את עצמו על הכביש הראשי, שק החפצים הצבאי מוטל על כתפו, והוא מנפנף בידו בנסיון לעצור רכב שישא אותו צפונה, בוותרו לנצח על דרגות הקצונה.

 מאותו יום והלאה, בכל פעם שנשמעה יריה בזמן בלתי צפוי בעת תרגיל, מטווח, או בסריקות אחרי חשודים, היתה קמה מהומה רבה, עד שמישהו היה מודיע: "זה בסדר. זה רק רפי." והכל היו נרגעים וחוזרים לשגרה.

 רפי שידע על תכונה זו שטמונה בו, לגרום לכלי נשק לירות ללא צורך, עשה מאמצים כנים להמנע ממקרים כאלה. הוא לא טען תחמושת בכלי הנשק שבידיו, אלא אם ניתנה לו פקודה מפורשת, והיה משתדל בכל מאודו לאבד את נשקו האישי ולהתרחק ממנו לעד. בשעה שכל החיילים האחרים דאגו לסמן את נשקם האישי במדבקות צבעוניות, ושיננו את מספרו הסידורי, נזהר רפי שלא להביט על המספר הסידורי, ועשה נסיונות כנים לשכוח כל סימן מזהה שהיה בו.

 "מה מספר הנשק שלך?" שאל אותו משה.

 "אין לי מושג."

 "סימנת אותו?"

 "בשום אופן לא."

 "אם אין לך כל סימן, איך תדע איזה רובה שלך?"

 "יש לי סימן" ענה רפי.

 "מהו?" התפלא משה.

 "הנשק האחרון שנותר אחרי שכולם לקחו את שלהם - הוא שלי" הסביר רפי, וקיווה תמיד שאולי לא ישאר נשק אחרי שכולם יקחו את שלהם.

 אבל למרות מאמציו הכנים לאבד את נשקו האישי, ידע רפי שלעולם לא יצליח בכך. הנשק תמיד יחזור וימצא אותו. אם ישאיר  אותו במקום  כלשהו ויסתלק  תמיד  יהיה  מישהו  מחבריו

 

119


הדואגים שיחזיר אותו, ואפילו אם ינסה להטמינו בתחתית ערימה של ציוד צבאי יהיה מישהו שימצא אותו וישיב אותו אליו.

 פעם אחת, בתרגיל בסיני,  הניח את הנשק בהסח הדעת על כנף הנגמ"ש, כך שזה יפול תוך כדי נסיעה במקום שבו אי אפשר יהיה למצאו לעולם. כשהגיעו חזרה למאהל גילו חבריו של רפי שהוא מסתובב ללא נשק. בחקירה מהירה התברר להם מה קרה. הם אילצו אותו לשוב לנגמ"ש, ולחזור על המסלול שבו נסע על פי סימני השרשראות שנותרו בחול. הם נסעו במהירות, כשבעקבותיהם דולקת חומתה הקודרת של סופת חול, המאיימת למחות ברגע את כל הסימנים מהחול, ולקבור סופית את תת-מקלע ה"עוזי" המונח אי שם ברחבי המדבר. כנגד כל הסיכויים הצליחו למצוא את הנשק האבוד שניות ספורות לפני שהקיפה אותם סופת החול, ואילצה אותם להסתגר למשך שעות ארוכות בתוך הנגמ"ש כשכל דלתותיו מוגפות היטב.

רפי ידע שהאפשרות להפטר מנשקו האישי נלקחה ממנו מכיון שפעם, כאשר ניתנה לו הזדמנות כזאת, הוא החליט לותר עליה מרצונו ולשוב ולמצוא את כלי הנשק האבוד.

היה זה בזמן שעמד לסיים קורס מ"כים. סדרת האימונים האחרונה היתה בנושא צליחת מעברי מים, ונערכה באיזור בו נשפך הירדן אל הכנרת. תרגיל הסיום של הסדרה כלל צליחה של הירדן, פשיטה על יעדי אויב שמצידו השני, וחזרה בשלום לבסיס.

 על פי התוכנית המקורית אמורים היו החיילים לחצות את הנהר בשיטת הסנפ-לינק (סנפלינג - בשיבוש הישראלי). בשיטה זו מותחים חבל מעל לנהר, החיילים קושרים עצמם לרצועה שבקצהה טבעת המחליקה על החבל. כשגופם טבול במים, הם מושכים את עצמם בעזרת החבל לצד השני. הרצועה הקושרת אותם לחבל המתוח מבטיחה שלא יסחפו בזרם.

 בשל מזג האוויר הסגרירי הוחלט לצלוח את הנהר בשיטה ידידותית יותר, זו המכונה שיטת היויו. על פי שיטה זו, במקום לקשור את החיילים לחבל, קושרים אליו באותה צורה סירת גומי, ושני מפעילים מושכים את הסירה, הלוך וחזור, בעזרת חבל נוסף,

 

 

120


ומעבירים חמישה חיילים בכל פעם, מבלי שאלה יצטרכו להרטב עד לשד עצמותיהם.

 נכונים לקרב וחמושים בתחמושת סרק יצאו החיילים עם לילה למשימתם. חדורי רוח קרב צלחו את הנהר ובשקט בשקט, באין רואה, פנו לעבר יעדי הדמה של האויב.

 הלחימה נמשכה שעות ארוכות וכשחזרו לאחר כיבוש מוצלח של כל היעדים אל חוף הנהר, עייפים ומיוזעים, כבר התקרב הלילה אל קצו. לפני העליה לסירה היה עליהם ללבוש חגורות הצלה. רפי, שנשא על גבו מכשיר קשר, צריך היה לקשור חגורת הצלה גם סביב מכשיר הקשר, כדי להבטיח שהציוד יקר הערך לא יאבד במצולות במקרה שהסירה תתהפך.

 המלאכה לא היתה קלה. בחושך הכבד ששרר התקשה רפי למצוא את הרצועות והאבזמים המתאימים. מפקדיו האיצו בו בלחישות רמות, רוגזים על התמהמהותו. לבסוף נדמה היה לרפי שהצליח במלאכתו. הוא הטיל במהירות את רצועת המכשיר על כתפו האחת ואת רצועת הנשק על כתפו השנייה, וקפץ לתוך הסירה. כשהגיעו לצידו השני של הנהר, ורפי רצה להניח את נשקו כדי לפשוט את חגורות ההצלה התברר לו שהרצועה שהיתה תלויה על כתפו בזמן השייט בסירה, לא היתה אלא אחת מן הרצועות של חגורת ההצלה שעטפה ברישול רב את מכשיר הקשר. הנשק נשאר בצידו השני של הנהר.

 עוד בטרם הספיק רפי להתאושש מהגילוי הנורא, פקד מפקד המחלקה: "אחרי, קדימה רוץ.", ופתח בריצה קלה לעבר המאהל.

 רפי פנה אחריו עם כל חיילי המחלקה, ותוך כדי ריצה שקל את מצב הדברים. אם יתברר שהשאיר את נשקו בצידו השני של הנהר, הוא צפוי למשפט צבאי ולעונש מאסר, והגרוע מכל - הוא צפוי להיות מודח מקורס המ"כים. הדרך היחידה להמנע מכל אלה - חשב - היא להשיב לעצמו את הנשק מבלי שהדבר יוודע למפקדיו.

 בינתיים הגיעו למאהל, ומפקדי הכיתות סידרו את חייליהם בשורה והחלו לבדוק את פריקת כלי הנשק. אחד אחרי השני משכו החיילים בידית הדריכה והגישו את הנשק לבדיקה למ"כ. רפי עמד

 

121


בשורה ללא נשק. הוא שמע את נקישות הבריחים הולכות ומתקרבות, ותהה איך יצא מזה. כשהגיע המ"כ לחייל שלפניו, כרע רפי על ברכיו והחל לטפל בקדחתנות במכשיר הקשר. הוא סובב את כפתוריו, לחץ על המתגים והתפסים בחריצות ובמיומנות. הוא ראה את רגליו של מפקד הכיתה נעצרות לפניו, והבין כי הנה הגיע רגע האמת. המפקד חיכה בסבלנות, ומשראה שרפי אינו מסיים אמר בנימה סלחנית:

 "נו רפי, מה יהיה? אתה מתכוון לפרוק היום את הנשק, או שאאלץ לחכות לך עד מחר?"

 "זה בסדר," ענה לו רפי מנסה לשוות לקולו נימה של בטחון עצמי רב ככל הניתן, ומתפלל שקולו לא ירעד. "אני הייתי בחסימה בתרגיל, ונאסר עלינו לטעון תחמושת בנשק."

 המפקד היסס שעה קלה שנמשכה כנצח עבור רפי, ולאחר מכן, לרווחתו הרבה, פנה אל החייל שאחריו והמשיך בבדיקה.

 שעה קלה לאחר מכן כבר היה רפי בדרכו לכיוון הנהר, אחרי שהחזיר לאפסנאות את כל הציוד שהיה ברשותו לצורך התרגיל. הוא מצא שציוד הצליחה ומפעיליו, אנשי ההנדסה הימית, עדיין נמצאים במקום, ממתינים למחלקה נוספת שטרם סיימה את התרגיל. הוא התרחק מן המקום וחזר אל הנהר בנקודה מרוחקת כדי מאה מטרים במעלה הזרם, ושם קפץ לתוך המים.

 רפי היה שחיין טוב, אך מעולם לא שיער לעצמו כמה קשה השחייה בלבוש צבאי מלא. הבגדים ספוגי המים והנעליים הכבדות, הגבילו את תנועותיו ומשכו אותו מטה. בקושי רב הצליח להחזיק את ראשו מעל לפני המים, ולהתקדם באיטיות רבה אל הצד השני. כשהצליח לבסוף להגיע אל הגדה השנייה, החל לטפס עליה, נושם ונושף, רגליו מנסות למצוא אחיזה על הגדה החלקלקה, וידיו שוקעות עד מרפקיו בבוץ הסמיך. רפי לא לקח בחשבון שזרם המים סחף אותו מרחק רב בזמן הארוך שנדרש לו כדי לחצות את הנהר, וכך קרה שיציאתו הרעשנית בגדה הנגדית, נערכה במרחק של לא יותר מעשרים מטרים מנקודת הצליחה של החיילים.

 

 

122


 "בואו לראות מהר!" שמע לפתע קריאה מהגדה שמאחוריו, "חזיר חוצה את המים".

 היה זה אחד מחיילי ההנדסה הימית, שזיהה ללא קושי את החייה הגדולה והרעשנית המבוססת על ארבעותיה בבוץ.

 "אביך חזיר." מלמל לעצמו רפי, אבל אז נזכר שמוטב לו להיות חזיר בר, מאשר חייל שאיבד את נשקו, ולכן חצה על ארבעותיו את השטח הבוצי והחשוף באופן החזירי ביותר שהיה מסוגל לו, ובחירחור פרידה נבלע בסבך הצפוף של קני הסוף שצמחו על גדות הנהר.

 נשמתו של החייל המפעיל את הסירה מצד זה של הנהר, כמעט ופרחה כשצץ רפי לפניו מתוך החשיכה. למזלו של רפי היה זה אחד מחיילי הפלוגה שהכיר. הוא הסביר לו במהירות את המצב. ללא כל קושי מצאו את הנשק שהיה מונח על הקרקע במקום שבו השאירו רפי עזוב ומיותם. עתה נותרה בעיית השיבה לצידו האחר של הנהר. רפי לא חש כל רצון לחזור על ניסיון הצליחה בשחיה.  הוא ניסה לשכנע את המדריך, איש ההנדסה הימית שישב בצידו השני של הנהר, שיעביר אותו בסירה.

 "אם אעביר אותך" שאל המדריך. "מי ימשוך את הסירה לצד השני?"

 "החייל השני ישאר כאן" הסביר רפי.

 "אתם שניים?" התפלא המדריך "לא אמרו לי שאתם שניים. אתה בטוח?"

 "חכה אספור שוב." ענה רפי.

 "כן, שניים. אני והחייל השני - סך הכל שניים."

 "השאירו אתכם לשמור, אז תשארו שניכם לשמור." פסק המדריך.

  "אבל אני מוכרך להיות במאהל בשעה... בשעה שלוש ורבע."

 "מה השעה עכשיו?"

 "שלוש ועשרה."

 "בינתיים הרגישו במאהל בחסרונו של רפי, ומרחוק הגיעו קריאות של מקהלת חיילים: " שלוש ארבע - ר-פ-י. שלוש ארבע - ר-פ-י".

 

123


"אתה רואה מחפשים אותי כבר." אמר רפי למדריך שמעבר לנהר.

 המדריך היסס.

 "אבל אף אחד לא אמר לי שאני צריך להעביר אחד מכם בחזרה בשלוש ורבע."

 "האם אמר לך מישהו שלא להעביר אותי בשלוש ורבע?"

 "בעצם לא." השתכנע לבסוף המדריך ושחרר את הסירה. "הנה, תמשכו."

 רפי קפץ מהסירה בהגיעו לגדה השנייה, חלף על פני המדריך שנדהם ממראהו, ופנה בריצה אל המאהל. מפקד הכיתה שאצלו התייצב, הביט ברפי המרוח בבוץ ונוטף מים.

 "אני מקוה שיש לך הסבר טוב לזה." אמר.

 "האמת היא..." ענה רפי "...שהלכתי לעשות את צרכי, ובחושך לא הבחנתי בנהר, ונפלתי למים."

 "במשך רבע השעה הבאה הריץ המפקד את רפי מגבעה לגבעה מסביב למחנה." רפי ריצה את העונש בשמחה, שכן ידע שניצל והסכנה חלפה.

 

שנים אחדות לאחר מכן, הגיע רפי למקום הארוע במהלך טיול שערך בגליל, וניסה לשחזר את הדברים שקרו באותו לילה חשוך ומאיים קרוב לסיום קורס המכ"ים. חבריו לטיול לא הצליחו להבין מדוע פרץ לפתע רפי בצחוק רם, בעמדו לבדו על שפת הירדן לא רחוק מהמקום שבו נשפך אל הכנרת.

 רפי גילה להפתעתו הרבה, כי במרחק של חמישים מטרים בלבד מהמקום בו זינק באומץ ובחרוף נפש אל הנהר האפל והסוחף כדי להציל את נשקו ואת כבודו, חוצה את הנהר גשר רחב, עליו ניתן לעבור בנחת ובלי להרטב כלל, מצידו האחד של הנהר למשנהו.

 

 

 

 

 

 

124


 

 

 

 

ינקו

 

טרטורו החדגוני של מנוע ג'יפ מופעל בסיבובים נמוכים, רק מעט מעל לסיבובי הסרק, הפריע את הדממה של המדבר המנמנם בשעת הבוקר המוקדמת. רוח לא נשבה. האוויר עמד ללא נוע. השמש זה עתה עלתה מעל לאופק הצהבהב. חיות המדבר הליליות חזרו זה מכבר אל מקלטיהן, ובני אדם טרם התעוררו לפעילותם היומית.

 האוהל הצבאי המרופט ניצב בודד על דיונת חול. מצפון נפרש הים עד לאופק, חלק כראי, ללא שמץ של גל וללא סימן לכלי שייט. בכל שאר הכיוונים היה המדבר. לולא הטרטור המעצבן של מנוע הג'יפ היתה הדממה מוחלטת.

 רעש המנוע החדגוני לא הפריע את מנוחתם של ארבעת החיילים שנמו את שנתם בתוך האוהל, אחרי שהעבירו את מחצית הלילה במשחק קלפים. מה שגרם להם להתעורר, היתה תרועה שפילחה לפתע את האוויר. מוטי ורפי זינקו ממיטותיהם ומיהרו אל פתח האוהל לברר את פשר ההפרעה הפתאומית. האור הבוהק שבחוץ הכה על עיניהם עטויות קורי השינה, וגרם להם למצמץ בחוזקה במשך שעה ארוכה. כשהתרגלו לבסוף עיניהם לאור המסנור, נגלתה לעיניהם תמונה מוזרה ביותר.

 ינקו עמד ליד תורן הדגל שהתנוסס לצידו של האוהל, מוחא כפיים וצוהל. ג'יפ הסיור נע בנסיעה איטית סביב סביב, מקיף את האוהל במעגלים גדולים. במושב הנהג של הג'יפ לא ישב איש. הוא נסע באופן עצמאי לגמרי.

 ינקו שתורו היה לשמור על המאחז, סיפר להם בהתלהבות את השתלשלות הדברים:

 על פי ההוראות, התניע לפנות בוקר את הג'יפ. הרכב עמד במשך  כל הלילה  ללא שימוש,  ומכשיר הקשר  שעליו פעל.  היה

 

125


צורך להתניע את המנוע פעם בכמה שעות כדי שהמצבר, שסיפק את המתח למכשיר הקשר, יטען מחדש.

 כדי להפיג את השעמום שבשמירה הארוכה, עלה ינקו על הג'יפ והחל להקיף את המאהל בנסיעה איטית. בהיותו בחור דייקן ודקדקן, הקיף ינקו את האוהל במעגל מדוייק וחזר ונסע בכל הקפה בדיוק על סימני הגלגלים שהותיר הג'יפ בהקפה הראשונה.

 לאחר מספר הקפות, העמיקו סימני הגלגלים בחול הלח מטל הלילה, וינקו חש כי אין הוא צריך יותר לכוון את הרכב. הגלגלים נסעו בתוך החריצים העמוקים כבתוך מסילה, והג'יפ מצא את דרכו מאליו במסלול הקבוע.

 כיון שכך עזב ינקו את ההגה, נשען לאחוריו, שילב את ידיו על עורפו, ונהנה מן הנסיעה האיטית בשמש הבוקר החמימה.

 מספר דקות מאוחר יותר, מאס בנסיעה החדגונית, ומכיון שמימילא לא היה צורך בו כנהג, משך מעט את מצערת היד, וירד מן הג'יפ שהמשיך בנסיעתו האיטית סביב סביב לאוהל הבודד.

 בדיוק שקל את האפשרות להשאיר את השמירה בידי הג'יפ המפטרל מאליו ולשוב למיטתו.

 ינקו היה בחור קטן קומה וחביב, בעל שיער כעין הקש, ואף מעוקל שנטה מעט הצידה. מבטא כבד הסגיר את מוצאו הרומני ברגע שבו פתח את פיו. אהבתו לסדר ולארגון היתה לשם דבר בפלוגת החרמ"ש.

 את כל פריטי הציוד הצבאי שקיבל באפסנאות היה מסמן במדבקות בצבע אחיד, וכותב עליהם את שמו באותיות דפוס. מיטתו היתה תמיד מסודרת, השמיכה מתוחה עליה ללא קמט, ובגדיו המקופלים בקפידה מונחים למראשות המיטה. תיקו האישי, נשקו, ושק החפצים הצבאי, היו מונחים בסדר מופתי במקומם הקבוע. האוהל או החדר שבו התגורר היה תמיד נקי ומסודר.

 הוא מעולם לא התרגז על חבריו שהיו נוהגים להשליך את חפציהם בעירבוביה, ולהשאיר אחריהם לכלוך ובלגן. הוא רק סידר וניקה הכל בשקט אחריהם, וביקשם באדיבות להשתדל להקפיד יותר על הנקיון והסדר.

 

126


 בחריצות רבה היה שוטף את הכלים המלוכלכים ומסדרם בקפידה בארון, מנקה את רכב הסיור ומסדר את הציוד שעליו.

 בכל פעם שיצא למשימה או לאימון היה נושא עמו תרמיל קטן ובו ערכת הכנת קפה, שכללה גזיה קטנה, קנקן מתכת וכוסות זכוכית נקיות ומבריקות. בעת הפסקה באימונים, או בשעה שקבע מראש בזמן שמירה בעמדה, היה מוציא את הציוד מהתרמיל, מדליק את האש בגזיה ומכין קפה שחור וטוב לו ולכל חבריו. לאחר מכן היה מוציא מכיס החגור חבילת וופלים או עוגיות. הוא היה מחלק מחצית אחת שלה בחלקים שווים בדיוק בין כל הנוכחים, ושומר את חציה השני לשעת הקפה הבאה.

 ללקקנים שלא הסתפקו בהקצבה לא היה כל סיכוי להשיג ממנו תוספת, ואם ויתר מישהו על מנתו, היתה זו מתחלקת שווה בשווה בין כל האחרים.

 באותה תקופת מילואים בסיני, ישבה הפלוגה לאורך קו ההפרדה הזמני שנקבע כאחד מן השלבים בנסיגה מסיני. מולם, מן הצד השני של הגדר הארעית שהוקמה כדי לסמן את הגבול, ישבו חיילים שבדיים מכוח האו"ם שפיקח על ביצוע ההסכמים. החיילים הסקנדינביים בהירי העור השתזפו בשמש המדברית, וצבעם הפך חום אדמדם כעין הברונזה. הם נראו משועממים אף יותר מהחיילים הישראליים, והעבירו את רוב זמנם במשחקי כדור וקלפים, ובשתיית בירה.

 עד מהרה התפתחו קשרי מסחר בין שני צידי הגדר. חיילי הפלוגה היו מביאים לחיילי האו"ם פירות וירקות שחסרו להם, והיו מצויים בשפע בצה"ל, ובתמורה היו מקבלים ירחונים פורנוגרפיים שהעיון בהם גרם לחיילים געגועים צורבים הביתה.

 השלב השני של הנסיגה עמד להסתיים תוך שבועות מספר, וצה"ל עסק במרץ בפינוי הציוד והכוחות מהקו הנוכחי, והערכות בקו החדש שעבר מזרחה משם.

 בכל יום היו מגיעות משאיות צבאיות, לוקחות עמן ציוד קבע מן הבסיס הפלוגתי, ומשאירות במקומו ציוד ארעי יותר:

 מבנה השירותים הוחלף בביתנים של שירותי שדה קטנים יותר.

 הגנרטור הגדול הוחלף בגנרטור נייד קטן יותר.

 

127


 הצריפים ששימשו כמטבח וחדר-אוכל, הוחלפו באוהלים גדולים.

 האוהלים הגדולים הוחלפו באוהלים קטנים יותר.

 יום אחד הופיע טנדר אזרחי, ונהגו שהיה לבוש מדים חיפש את הרס"פ, ושאל על מיקומו של בית הכנסת.

 "לשם מה נחוץ לך בית הכנסת?" חקר אותו סאס. האיש לא נראה לו כמי שממהר להתפלל.

 "אני הקבלן של פינוי בתי הכנסת." הסביר לו האיש. "אני מפנה את ספרי התורה וארונות הקודש מכל הבסיסים בקו."

 סאס כבר עמד להראות לו את האוהל ששימש כבית כנסת, כשפתאום עלה חשד בלבו. מכל הקבלנים השונים והמשונים ששכר הצבא לעבודות הפינוי, נראה היה לו קבלן פינוי בתי כנסת מוזר מן היתר. הוא ביקש את האיש שימתין מעט, וניגש לטלפון לבקש אישור ממפקדת החטיבה לפינוי בית הכנסת.

 במקום אישור הופיעו תוך דקות ספורות שוטרי המשטרה הצבאית ועצרו את האיש. הסתבר שהנוכל המחוכם נהג לעבור בבסיסים השונים, לנצל את מהומת הפינוי, ולקחת את ספרי התורה מבתי הכנסת הצבאיים. את הספרים יקרי הערך היה מוכר לאחר מכן לבתי כנסת אזרחיים ברחבי הארץ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

128


 

 

 

 

התנערות

 

 בשנת 1988 פרצה האינתיפדה. הלבה הלוהטת שהצטברה במשך שנים ארוכות מתחת לפני השטח הרגועים, פרצה לפתע ללא אזהרה מוקדמת, וסחפה עמה את כל שנקרה בדרכה. איש לא יכול היה להצביע על ארוע או מקרה מסוים שהצית את התבערה, אך ברור היה כי היא היתה שם כל הזמן. הזעם, התסכול והשנאה, נאספו במשך שנים של כיבוש ודיכוי, פעפעו מתחת לפני השטח השלווים של שיגרת היום-יום, צוברים לחץ הולך וגובר, עד שדי היה בזעזוע קל, מקרי, סמוי מהעין, כדי לערער את שווי המשקל העדין, לבקוע את הקרום הדק המתוח עד קצה גבול יכולתו, ולהניח לבליל הרותח לפרוץ החוצה בעוצמה שלא תתואר.

 תוך ימים ספורים הפכו כפרים שלווים, לזירות של קרבות עקובים מדם. אנשים חביבים ומסבירי פנים, הפכו להמון זועם, צמא דם. צבא שולט, מסודר, בוטח בעצמו, הפך למבולבל, נבוך וחסר אונים, מול התפרצות ההתנגדות הסוחפת והאלימה.

 מוזר ומפחיד היה לראות את הכפר השלו, הקטן, שבו נהגו החיילים לטייל בנחת, ללא חשש, לברך את תושביו לשלום, ולקנות בחנויותיהם מצרכים וחפצי נוי, הופך למקום מסוכן ומאיים, שמחלקת חיילים תהיה בסכנה ממשית, אם תכנס אליו ללא כוחות נוספים.

 חמושים באבנים, בקבוקים, מוטות ברזל, ולבנים, הסתערו ללא לאות המוני המפגינים - גברים, נשים וילדים, על החיילים המצויידים והחמושים.

 הצבא עמד חסר אונים מול המרד שחילל את כל חוקי המשחק. הצבא ידע לעמוד מול צבא אויב חמוש, יריב שווה ערך. הצבא ידע לבצע פעולות שיטור ושמירה על הסדר בקרב אוכלוסיה אזרחית כנועה וצייתנית. לא היו לו כלים להתמודד עם אוכלוסיה

 

129


אזרחית, שתחמושתה היחידה היא אבנים ובקבוקים, כאשר היא מתנפלת עליו בחרוף נפש.

 המפקדים המתוסכלים חילקו פקודות סותרות, מבולבלות, שאינן חד משמעיות. תגובות החיילים המבולבלים, שכבודם, כבוד השליט ובעל הכח, נרמס והיה לצחוק מול חוצפתם של המוני המתקוממים, נעו בין מנוסה משפילה, לבין ירי חסר אבחנה אל תוך ההמון המאים, והבלתי מזוין.

 מדהים היה לחזות בתופעת ההיוצרות של המון משולהב. עשרות בני אדם, שכרגיל לא תמצא בהם שמץ של אלימות, מאבדים כליל את עצמיותם, והופכים לחלק מן ההמון. אדם חי וחושב, עומד בפני עצמו, עולם ומלואו, הופך להיות איבר קטן וחסר חשיבות באורגניזם ענק, מפלצתי, בעל דפוסי התנהגות וחשיבה משלו, שלפעמים זרים לחלוטין לאלה של הפרטים המרכיבים אותו. אותם אנשים נטולי אלימות, היו מסוגלים לקרוע לגזרים קורבן תמים שנפל לידיהם, בשעה שהיו לחלק מן ההמון המשולהב.

 גם כאשר עבר ההלם הראשוני אחרי חודשים מספר, והצבא הצליח להתארגן מעט, וניסה שיטות פעולה מחושבות ומסודרות, גם אז לא היה באפשרותו להתמודד מול המרי הכללי של אוכלוסית השטחים הכבושים. ברור היה ששום צד לא יוכל לצאת מנצח מן ההתמודדות הזו. אך במחשבה שנייה, האין אמירה זו נכונה לכל מלחמה שהיא?

 פלוגת החרמ"ש זומנה לאימון בדרום הארץ באחד השבועות הראשונים שאחרי פרוץ האינתיפדה. בשער הבסיס חיכה להם אוטובוס שהסיע אותם בחזרה לצפון. האימון בוטל, והפלוגה גויסה להשתתף במאמץ לדיכוי ההפגנות וההתפרעויות.

 הפלוגה הוצבה ביעבד, כפר קטן בנפת ג'ינין שבשומרון. אלוהים יודע מדוע צריך היה הצבא פלוגת חיילים בכפר הקטן והמרוחק. לולא היו שם החיילים לא היה איש מבחין כי יש הפגנות בכפר, וספק רב אם תושביו היו טורחים בכלל לצאת לרחובות.

 

 

130


 החיילים שוכנו בבניין בית-הספר, שעמד בפאתי הכפר. בית הספר נכבש בעוז מידי רשויות החינוך המקומיות, כדי שיוכל לשמש בסיס ליחידה שתשמור על הסדר בכפר. לימודים לא התקיימו בבית הספר בפקודת הצבא מאז פרוץ המהומות, מכיון שהיה מוקד להתארגנות ולהפגנות של תלמידים. באופן כזה יכולים היו התלמידים ששוחררו מעול הלימודים להקדיש את כל זמנם להתקוממות, ולהפגין באין מפריע בכל מקום אחר בכפר.

 בית הספר היה בניין דו קומתי בנוי בצורת האות ח' ובמרכזו חצר פנימית. כיתות הלימוד נפתחו אל מרפסת שהקיפה את צידו הפנימי של הבניין. אביקם עטור הזקן עמד על מרפסת הקומה השנייה, מרפקיו שעונים על מעקה הברזל. הוא השקיף במבט מהורהר על הכפר שעל הגבעה, והכריז בקול:

 "ביעבד הקמתי את מדינת הפלסטינאים."

 החיילים התמקמו בכיתות הלימוד שמרבית השולחנות והכסאות הוצאו מהם, ובמקומם הציבו החיילים שורות של מיטות שדה צבאיות. הסתבר שמערכת החשמל בכפר לא היתה המילה האחרונה של הטכנולוגיה המודרנית. המתח עלה וירד חליפות במשך היום, לפעמים דעך לחלוטין, ולפעמים הספיק רק כדי להאדים מעט את חוט הלהט של נורות החשמל. נורות הפלורסצנט שבתוך הכיתות לא היו מצליחות לרוב להדלק, והיו מהבהבות באופן קבוע. החיילים גילו שמי שהקדים והדליק את האור בחדר לפני האחרים, היה מצליח בדרך כלל לגרום למנורות להתייצב ולדלוק באופן קבוע. אחרים היו נאלצים להסתפק בהבהוב המרצד.

 רפי ומשה לקחו לידיהם את המשימה בשמחה, והחלו בתכנון ובהקמה של מערכת חשמל חדשה בבית הספר, אך הגיחות התכופות אל הכפר לא הותירו להם מספיק זמן כדי להשלים את הפרויקט בתקופה בת השבועיים שבילו במקום.

 תוך ימים ספורים התפתחו כללי משחק קבועים בין תושבי הכפר לחיילים: הנערים בכפר היו מתארגנים בשעות הבוקר. כאשר היו מוכנים לקרב, היו מציתים כמה צמיגים ברחובות המרכזיים. העשן  השחור הסמיך, שנראה  בבירור מהתצפית שעל

 

131


גג בית הספר, היה מסמן את תחילת המשחק. תוך דקות ספורות היה יוצא כוח של חיילים אמיצים, בכלי רכב ממוגנים, שמיטב מוחות הממציאים התאימו אותם במיוחד לקרבות האבנים, להשיב מלחמה.

 תצפיתני האויב שזיהו את הכח הנכנס לכפר, היו מפיצים את ההודעה בשריקות חדות שעברו מגג אל גג על פני כל הכפר, ומיד היו יוצאות יחידות מחץ אל מול כח החיילים, ומתחילות לרגום אותם באבנים. החיילים היו מחנים את כלי הרכב במרכז הכפר, יורדים מהם וניצבים מול כוח האויב. כח האויב, שהקפיד לשמור על מרחק ביטחון מהחיילים החמושים, היה שולף את נשקו הסודי, ומתחיל לגדף את החיילים בקללות שכמה מהן נשמעו תמוהות למדי בנסיבות האלה, כמו למשל: "אמא שלך ערביה..."

 הקללות היו כנראה אמורות להוציא את החיילים מדעתם מרוב כעס, ואולי היתה יכולה להיות להן השפעה כלשהי על חיילים צעירים מהצבא הסדיר, אולם את חיילי המילואים, שאחדים מהם היו הורים לילדים בגילם של האויבים הניצבים ממולם, הן שיעשעו. המצב הזכיר להם מלחמות שכונות מהילדות, יותר מאשר פעולה צבאית של גדולים.

 הם עמדו שם מתחמקים מן האבנים המתעופפות, ולעיתים כמעט התפתו להשיב למגדפיהם: "הכל עובר עליכם וחרא בידיכם..."

פעם אחת הצביע אחד מהלוחמים הצעירים לעבר קבוצת חיילים וצעק בקול:

 "הקטן מניאק גדול."

 איזידור, הנמוך והמקריח, עצר בתדהמה ופנה אל רפי.

 "מנין הם מכירים אותי כל כך טוב?" שאל. "אתה חושב שיש להם מודיעין?"

 "אני חושב שיש להם עיניים טובות." השיב לו רפי. "אפשר לראות את זה עליך מרחוק."

 אחרי זמן מה של עימות מהסוג הזה, היה מחליט אחד המפקדים הבכירים יותר שהגיע הזמן שצה"ל יטול את היוזמה לידיו, והיה פוקד  על  הסתערות.   החיילים  היו  יורים  מטח  של  רימוני  גאז

 

132


מדמיע לתוך חבורות הנערים. הנערים היו נפוצים לכל עבר, והחיילים פתחו במרדף אחריהם, רצים הישר אל תוך ענן הגאז. תוך דקות אחדות היו כולם - חיילים ונערים ערבים, משתעלים, דומעים ונשנקים, נמלטים מן המקום בחיפוש אחר מעט אוויר צח.

 איזידור גילה פעם שאפשר לחסוך את הריצה המיותרת אל  תוך ענני הגאז. כשכולם פתחו בריצה, היטה בלי משים מטה את קנה רובהו, שבקצהו היה מורכב מטול רימונים ובו רימון גאז ללא נצרה. הרימון נשמט לרגליו, והגאז החל זורם ממנו. איזידור עמד משתנק, עיניו עצומות, והוא אינו מסוגל לראות דבר. חבריו יצאו למרדף אחרי הנערים, והוא ניצב לבדו כסומא בלב הכפר העוין. איזידור הבין שזוהי שעת חירום ויש לפעול במהירות וביעילות. בלי להסס לרגע החל לקרוא קריאות נואשות לעזרה. למזלו לא התרחקו חבריו מהמקום, וממילא חזרו במהרה. מישהו משך אותו מתוך עשן הרימון והביא אותו אל חוף מבטחים.

 לאחר שעה ממושכת של קרבות מהסוג הנזכר, היה מישהו מהמפקדים מכריז על הפסקה. הסיבוב נגמר בתוצאת תיקו, וכולם יכולים היו לחזור לשגרת היום, מי לצבאית ומי לאזרחית, בהרגשת סיפוק, שהנה עשו את המוטל עליהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

133


 

 

 

 

בערבות הנגב

 

גלגלי הג'יפ שטיפס במעלה הגבעה השמיעו רחש חזק של חיכוך, שגבר אף על טירטורו הקצוב של המנוע. מדי פעם היה אחד הגלגלים מאבד את אחיזתו בקרקע ומחליק בסיבוב מהיר, מתיז אבנים לאחור. מקצתן של האבנים, היו פוגעות בתחתיתו של הג'יפ, משמיעות נקישות חדות בהתנפצן על הפח העבה.

 רפי נהג את הג'יפ בקו ישר אל ראש הגבעה. במושב שלידו ישב מוטי חברו הטוב, ובמושב האחורי המוגבה וחסר הקפיצים, ניסה הייט להחזיק מעמד בטילטולים העזים, בלי שיחבט במכשיר הקשר שלצידו, או בקשת ההתהפכות שלפניו.

קריאה חנוקה נפלטה מפיותיהם של מוטי והייט כשהגיע הג'יפ אל ראש הגבעה, והם הביטו לעבר צידה השני. התברר להם שלגבעה לא היה כלל צד שני. במקום בו היתה אמורה לשוב ולהשתפל כלפי מטה, נפער חלל ריק. רפי, שכבר ביקר במקום יום קודם לכן, בלם את הג'יפ במרחק של מטר אחד לפני הקו שבו נסתיימה הגבעה באופן בלתי צפוי  ופתאומי כל כך. הוא דומם את המנוע, ומיד השתררה דומיה מוחלטת.

 שלושת החיילים קפצו מן הג'יפ והביטו בהשתאות על הנוף שנגלה לעיניהם. מאחוריהם השתרע מישור רחב ידיים וצחיח, מבותר בערוצים קטנים ולא עמוקים שיצרו זרמי המים בפעמים הנדירות בהן ירד גשם של ממש במקום. קצה המישור הקרוב אליהם התקמט מעט ובהדרגה התרוממו בו גבעות נמוכות בעלות שיפועים מתונים. ממש מתחת לרגליהם נקטעו הגבעות במצוק, שנמשך במאונך כלפי מטה לעומק של כמאה וחמישים מטרים. המצוק התמשך לימינם ולשמאלם, התעגל בקשת רחבה, ושב והתאחד  קילומטרים  אחדים  לפניהם,  יוצר  בתווך  מכתש  רחב

 

 

134


ידיים. היה זה המכתש הקטן, אחד משלושת המכתשים שבנגב, ואולי היפה שבהם.

 "משהו משהו." אמר מוטי.

 "מדהים." אמר הייט.

 "אנחנו האנשים הראשונים על הירח." אמר רפי.

 הם השתרעו על הקרקע, על שפת המצוק, והמשיכו להתבונן בשתיקה, מרותקים אל הנוף הקדמוני הקסום.

 "תארו לעצמכם"  שבר הייט את השתיקה אחרי שעה ארוכה. "תארו לעצמכם, שם על קרקעית המכתש, וילה קטנה שקירותיה מסויידים בלבן, עם גג רעפים אדום, ומסביבה דשא ירוק, וערוגות פרחים בשלל צבעים."

 רפי חייך, וניסה לשוות בעיני רוחו את התמונה. הדבר היה כל כך תלוש מהנוף ומן האווירה שסביבם, עד שלא עלה בידו אפילו לדמיין זאת. הוילה הצבעונית סרבה להדבק לנוף הצהבהב והבתול. היא ריחפה באוויר, כמו נגזרה מירחון צבעוני והודבקה באופן מאולץ על תמונת המדבר הצחיח. לבסוף נכנע רפי וויתר על הנסיון.

 מוטי קלט את הכדור שהשליך הייט והמשיך:

 "בחזית הבית לפני הכניסה יש גן פסלים שבמרכזו מזרקה, ובאמצע המדשאה, בריכת שחיה מלאה מים צלולים, וחתיכה בביקיני קטנטן שוחה בה."

 "היתי משלם הון בשביל לראות את מדריך החברה להגנת הטבע מגיע לכאן בראש חבורת מטיילי מדבר מיוזעים, ומגלה את הוילה היפה, שלנו בתחתית המכתש." גיחך הייט.

 "די!" קרא רפי בבדיחות הדעת, משים עצמו כועס. "תפסיקו להרוס לי את המדבר."

 "מה יש?" התגרה בו הייט "לא היית רוצה לגור בוילה שבנינו?"

 "לא!"

 "לא היית רוצה לקום בבוקר, לפתוח את התריס, ולראות את המצוקים האלה לפניך?" המשיך מוטי.

 "חס וחלילה." השיב רפי.

 

135


 "ואני חשבתי תמיד שאתה אוהב את המדבר."

 "אכן."

 "אז למה לא תגור בו כבר?" חקר מוטי

 "אני אוהב מאוד את המדבר, " השיב רפי ברצינות. "אבל לא הייתי רוצה לגור בו."

 "איך זה?"

 "המדבר יכול לעורר בך רגשות שונים ועזים, אך הרגשת בית אינה אחת מהם." הסביר רפי. "הוא מרהיב ביופיו, מאיים בעוצמתו, מלהיב במסתריו הבלתי נודעים, נורא בעוצמתו, ונהדר במימדיו האינסופיים. הוא מעורר בך התרגשות, התפעלות, הערצה, אימה, או בדידות. אבל בביתי אני רוצה לחוש שלווה, תחושה שהמדבר לא יוכל להעניק לעולם. לכן, בשעה שאני פותח את התריס בביתי בבוקר, רוצה אני לראות הרים מכוסים יערות, עצים, דשאים, פרחים, ואם אפשר גם איזה פלג מים קטן שזורם לפני הבית. זה הנוף שיעניק לי את הרוגע והשלווה."

 "המדבר הוא כמו מאהבת, שבאים אליה כדי לזכות בסערת רגשות, טעימה מן הפרי האסור, הרפתקה. הוא איננו אשה שמתעוררים לצדה בבוקר בגיפוף מוכר ומתוק."

 "מעניין אם גם הבדואים שחיים במדבר מרגישים כמוך." התריס הייט.

 "לא, בודאי שלא. אני מניח שבדואי שיקלע לחורשה עבותה, יחוש מחנק וצפיפות. הוא בטח יחוש לא בטוח באפלולית הסבך, ויהיה מפוחד מן הרחשים שסביבו, ומאוושת הרוח בעלים. הוא ודאי ימצא את השלווה שלו במרחבי המדבר."

 "הרי פעמים רבות, מאהבתו של אחד היא אשתו של אחר, ולהפך."

 "ואני," אמר מוטי "אני מרגיש הרגשת בית בתל-אביב, עם רעש המכוניות והמולת האנשים הממהרים לדרכם ברחוב, עם הרוכל המכריז בקול על מרכולתו, והאורות המהבהבים בשלטי הפרסומת."

  "האמת שגם אני אוהב את תל-אביב," אמר רפי. "את המולת התזזית של הכרך, ואת הקצב המסחרר שלה. האנשים, המכוניות,

 

136


הרעשים והמראות החולפים מול העיניים במהירות, גורמים לי מעין הרגשת שיכרון. כן, אני אוהב את תל-אביב, אך אין ביכולתי לסבול אותה לאורך זמן."

 "ואני אוהב לצאת ממנה, אך איני יכול בלעדיה לאורך זמן." אמר מוטי.

 "ואני אוהב את ירושלים." אמר הייט ולא הוסיף.

 בעוד שלושת החיילים היושבים על שפת המצוק שקועים בשיחתם הפילוסופית, התקדרו השמיים, וטיפות גדולות של גשם החלו לנשור מהשמיים.

 "בואו נחזור לפני שנרטב כהוגן." אמר מוטי מזנק על רגליו.

 הם עלו על הג'יפ הפתוח והחלו לדהור לעבר הבסיס. הם הספיקו בקושי להגיע לעמדת התצפית הקרובה, בה מצאו את ינקו ומלר שומרים, כשהגשם הפך כבד. הם נמלטו אל מחסה העמדה, שהכילה אך בקושי את חמשת החיילים. ינקו הוציא מתוך תרמיל גזיה, פינג'ן וכוסות זכוכית, והעמיד מים לקפה. רחש להבת הגאז השרה אווירה נעימה בעמדה הצפופה. ינקו ניגב את הכוסות בזהירות, ומזג כמות שווה בדיוק של קפה בכל אחת מהכוסות. הוא הוציא מן התרמיל חבילת וופלים עטופה ניר כסף,  חילק שניים וחצי וופלים לכל אחד מחמשת החיילים, ולאחר מכן עטף בזהירות את הוופלים שנותרו, והשיב את החבילה לתרמיל. החיילים לגמו מן הקפה הרותח, והביטו החוצה אל הנוף שהשתנה לפתע לחלוטין.

 האדמה החולית הקשה סרבה לספוג את המים שהומטרו עליה בפתאומיות, ואלה החלו לזרום בבהילות בכל נתיב שמצאו. כל המישור הענקי הפך לרצף של מים שוטפים. קשה היה להכיר בו את המשטח הצחיח צרוב השמש שהיה אך דקות ספורות קודם לכן.

 הגשם נמשך כעשרים דקות, ואז פסק באותה פתאומיות שבה החל. שוב התבהרו השמיים, והשמש שבה לזרוח על המישור, שזהר עתה באלפי נצנוצים של אור. הזרימה שככה תוך זמן קצר, והשלושה יצאו אל המדבר הרחוץ, להמשיך בדרכם חזרה אל הבסיס.

 

137


 הפלוגה הוצבה באותה תקופת מילואים לאבטח את הכור הגרעיני שליד דימונה. הפעילות המבצעית לא היתה רבה במיוחד, והאווירה היתה נינוחה. הסיכוי של תקרית בטחונית במקום היה כה קלוש, עד שלא הורגש במקום אף שמץ מן הדריכות המבצעית שישנה בעת שמירה על הגבול, אפילו כאשר הוא שקט.

 החיילים נהנו מתנאי מגורים טובים מאלה הנהוגים בבסיסי הצבא, והאוכל שסופק על ידי חדר האוכל של המתקן עלה בכמה דרגות על האוכל הצבאי. הרס"פ היה עובר בין העמדות בשעות שבין הארוחות, ומחלק לחיילים שקיות עם פירות וממתקים. החיילים הרגישו כאילו נמצאו בקייטנה, ולא בשירות מילואים. השלווה היתה מוחלטת; הזדמנות נדירה לנקות את הראש מטרדות היום יום ולהתמסר כליל לבטלה.

 הבעיה העיקרית היתה כיצד לבלות בנעימים את הנופש שאירגן להם הצבא, ולא להשתעמם. כמו בכל קייטנה ראויה לשמה, גם כאן התארגנו חוגי התעניינות שונים, והחיילים התחלקו אליהם לפי נטיותיהם. היה שם חוג הברידג' שהיה כבר מוסד בפלוגת החרמ"ש. חברי החוג היו מנצלים כל רגע פנוי למשחק הממכר. בכל מקום שנמצאו בו - במגורים, בכיתות לימוד, בסיור או באימון בשדה, רק הוכרז על הפסקה בת עשר דקות, מיד היו מתישבים בקבוצות של ארבעה, פורשים שמיכה או מעיל, ומחלקים את הקלפים. מאותו רגע אי אפשר היה לעצור אותם בכל דרך שהיא.

 היה שם חוג כדורסל וחוג כדורגל, והיה גם חוג פותרי התשבצים. אלה היו אוספים את תשבצי ההגיון מכל המוספים והחוברות שיצאו לאור בארץ, והיו פותרים אותם בצותא. יתרונם על שחקני הברידג' היה, שהאחרונים יכלו לעסוק בפעילותם רק כאשר נמצאו ארבעה מהם באותו מקום. לצורך פתרון התשבצים אפשר היה להשתמש במכשירי הקשר, וכך יכולים היו לעסוק בפעילותם גם בעת שמירה בעמדה או בשעת סיור. לא פעם נשארו הקשרים בחדרי המבצעים שבאיזור נבוכים נוכח הודעות מוצפנות בקודים לא ידועים שנשמעו ברשת הקשר:

 "מורג אחד ממציאה, קבל השער חרק, השער חרק."

 

138


 ואחרי מספר שניות באה התשובה:

 "כאן מורג אחד, קבל פשפש, אומר שנית: פשפש."

 והיו כמובן גם טיולי מדבר. אף אחד לא החמיץ הזדמנות לקחת אחד מן הג'יפים שעמדו לרשות הפלוגה, ולצאת לטיול יפה במדבר שסביבם.

 רפי וסאס ישבו בחדר האוכל בארוחת הערב וסיפרו לחיילים שישבו בקרבתם על הטיול שערכו באותו בוקר. הם סיפרו בהתלהבות איך נסעו במקומות שנראה היה שאין כל אפשרות שכלי רכב יעבור בהם; איך הצליחו לצבור תנופה ולעלות במדרונות תלולים ביותר, איך נסעו בשיפועי צד חזקים ותמכו את הג'יפ בידיהם שלא יתהפך, ואיך עברו בשטחים מסולעים וחרוצי תעלות עמוקות.

 "הג'יפים האלה" קבעו "מסוגלים לעשות הרבה יותר ממה שנדמה לנו."

 לא רפי ולא סאס שמו לבם לכך, שלסיפוריהם יש עוד שני מאזינים מרותקים בשולחן שמאחוריהם. היו אלה שני הקצינים הצעירים שהצטרפו לפלוגה לא מכבר. רוני ואבי סופחו לפלוגה כדי למלא את מקומם של שני מפקדי מחלקות שעזבו. הם היו צעירים בעשר שנים לפחות מרוב החיילים שעליהם היו מופקדים, ומושגיהם על צבא היו שונים מאלה של החיילים הותיקים.  הם עשו כמיטב יכולתם לקלוט את האווירה בפלוגה ולהשתלב בה, אך נתקלו בקשיים רבים, והחיילים הותיקים לא הקלו עליהם את המלאכה.

 שני הצעירים שתו בצמאון את דבריהם של רפי וסאס שתארו את הרפתקאותיהם. בשל חוסר נסיונם לא לקחו בחשבון את הגוזמאות שהוסיפו המספרים לסיפורם כדי לעשותו מעניין יותר, ולקחו את הדברים פשוטם כמשמעם, דבר שעתיד היה לגרום להם תלאות רבות.

 למחרת ביקשו שני הקצינים הצעירים את רשותו של המ"פ, נטלו את אחד הג'יפים, ויצאו לטיול. הם לא הגיעו למסדר הכוננות שנערך בשעות אחר הצהריים, והעלו את חמתו של המ"פ. הם לא  ענו לקריאות  החוזרות שנשלחו  אליהם במכשירי  הקשר,

 

139


והחשש שמשהו לא כשורה איתם החל מתגנב ללבבות חבריהם בפלוגה. החשש הפך לדאגה כאשר לא הגיעו לארוחת הערב, ומשלא הופיעו גם לשעת היציאה למשימות הלילה החלו החיפושים.

 כל כלי הרכב הצבאיים והפרטיים שהיו ברשות הפלוגה גויסו לחיפושים, וכל האנשים שלא השתתפו בפעילות המבצעית באותה שעה התנדבו להצטרף לחיפושים. מפקד הגדוד, שקיבל את הדיווח על הקצינים הנעדרים, הצטרף גם הוא לחיפושים.

 כל הלילה רחש המדבר צוותים שסרקו את השבילים, הנחלים והמישורים. עד השעות הקטנות של הלילה לא נמצא כל זכר לנעדרים.  הסימנים היחידים שעשויים היו להיות קשורים למקום המצאם, היו מספר כדורים נותבים שנצפו על ידי אחד מצוותי החיפוש, וקריאה קלושה ומשובשת במכשיר הקשר שנקלטה על ידי נהגו של המג"ד בלי שיכול היה להבין את תוכנה. לא היתה כל ודאות שלשני הסימנים האלה יש בכלל קשר עם הנעדרים.

 התקווה למצאם בריאים ושלמים הלכה ונמוגה. המדבר היה מלא מצוקים ומקומות מסוכנים, ולא פעם בעבר כבר תבע קרבנות של אנשים שלא היו זהירים דיים. בשלב הזה דיווח המג"ד לפיקוד הדרום על הקצינים הנעדרים, ומשם באה ההודעה שאם עד שעות הבוקר לא ימצא סימן לשני הקצינים, יופעלו מסוקי חיל האוויר, ויחלו חיפושים נרחבים.

 כשעתיים לפני עלות השחר דיווח יוחי שמצא עקבות גלגלי ג'יפ בודד באחד הנחלים. הוא נטל עמו גשש שהשתתף בחיפושים, ויצא להתחקות על העקבות. מפקד הגדוד ששמע על כך החל לנוע מולו מעברו האחר של הנחל, מרחק קילומטרים רבים משם, במקום בו נשפך אל הערבה. כשעה מאוחר יותר נותק קשר הרדיו עם יוחי המ"פ. לאחר נסיונות רבים, הצליחה תחנת ממסר שהיתה ממוקמת על אחת הפסגות הגבוהות שבסביבה ליצור עימו קשר, ודיווחה שהוא תקוע בואדי עם תקלה ברכבו, וזקוק לחילוץ. זמן לא רב אחר כך הגיעה הבשורה: המג"ד מצא את שני הקצינים. הוא אמנם לא הצליח להגיע עד אליהם, אך יצר איתם קשר בצעקות, והם בריאים ושלמים.

 

140


 כל הצוותים חזרו לבסיסיהם. המסוקים לא הוזנקו. אחרי עלות השחר יצאו סאס, רפי ומכונאי בשם קוטי, לחלץ את המ"פ ואת שני הקצינים שהיו מפוזרים בואדי הנידח. למרות שבמפה היתה מסומנת דרך שעברה באותו ואדי, כשהגיעו למקום ראו שם רק את סימניהם של שלושה כלי רכב: שני פסים רחבים מקווקוים סימנו את נתיבו של הבולדוזר הגדול שפרץ את הדרך שנים אחדות קודם לכן. הסימנים האחרים היו סימנים טריים של שני ג'יפים שעברו בדרך לא מכבר.

 סימני השרשראות של הבולדוזר הכבד נראו בברור לאורך כל הדרך, ולא נקטעו אלא על ידי עקבות הצמיגים הטריות של הג'יפים, או על ידי חריצים עמוקים שחרצו מי השטפונות בדרך העפר. ברור היה שבין הזמן שבו נפרצה הדרך לבין ליל אמש, לא הטריד שום כלי רכב את שלוות הואדי השומם.

 הדרך היתה קשה ומפותלת. לעיתים טיפסה גבוה על צלע הואדי כדי לעקוף מפל יבש או מכשול כלשהו, ואז שבה וירדה לקרקעיתו. הקומנדקר הזקן שבו נסעו המחלצים, חרק, קרטע, ונשנק בעליות הקשות. לעיתים היה שובק חיים באחת מהן, ואז היו נאלצים לשוב על עקבותיהם בהילוך אחורי עד למקום מישורי פחות או יותר, ואז לנסות לצבור מהירות ולעלות שוב כשהם מצויידים בתנופה רבה יותר. רק מיומנותו הרבה של קוטי שנהג ברכב איפשרה להם להמשיך בדרכם.

 אך הדבר שעשה את הדרך לכמעט בלתי אפשרית היה פעולת מי השטפונות, שחרצו בה חריצים בעומק של חצי מטר ויותר לאורכה ולרוחבה. במקומות אחדים נשטפה הדרך כולה בקטע של מספר מטרים ולא נותר לה זכר. הם היו מוצאים את עצמם ניצבים לפני מדרגה שגובהה כמטר. במקרים אלה נאלצים היו לעצור, ולבנות מאבנים ועפר שיפוע שבו יוכל הרכב לרדת או לעלות.

 אחרי שעות אחדות בהן התקדמו קילומטרים ספורים בלבד, הגיעו אל המ"פ. יוחי ישב ליד הג'יפ, והיה מחסל קופסאות חלבה ששלף מתוך מנות קרב שהיו ברכב. הגשש ישן מכורבל על מכסה המנוע.

 

 

141


 קוטי העיף מבט על הג'יפ, זיהה את התקלה, והבטיח לטפל בה בדרכם חזרה. הם השאירו מאחוריהם את יוחי עם קופסאות החלבה ואת הגשש הנוחר, והמשיכו במסעם. עוד שעה חלפה עד שהגיעו אל הקצינים האובדים, ושמעו לראשונה את סיפור הרפתקאותיהם.

 השניים יצאו לטיול, ולפי המפה התוו לעצמם מסלול שעבר באותו ואדי. הם ראו שהדרך נעשית יותר ויותר משובשת, אולם מצויידים במידע ששמעו מפי רפי וסאס על יכולת העבירות המופלאה של הג'יפים, החליטו לא לוותר ולהמשיך בדרכם. מאוחר יותר, כשהדרך נעשתה יותר ויותר גרועה, כבר היו מוכנים להכנע ולסגת, אבל אז נראה היה שהם כבר קרובים יותר לקצה הואדי שלפניהם מאשר לזה שמאחוריהם. מכיון שידעו עד כמה קשה הדרך שמאחוריהם, והיה בהם ספק רב אם יצליחו לשוב ולחזור בה, החליטו שמוטב לנסות את הדרך הלא ידועה שלפניהם, ולקוות שהיא טובה יותר. מכאן ואילך החלו העניינים להדרדר.

 הג'יפ, שמעולם לא נדרש לבצע משימות כל כך מאמצות, הרגיש עצמו נפגע מיחסם של נהגיו שהקפיצו אותו, טלטלו אותו, וחבטו אותו בסלעים. הוא המתין לשעת כושר שבה יוכל להתנקם במתעללים בו. הואדי היה עתה לא רחב יותר מן הדרך שעברה בו, ובשני צידי הדרך התנשאו קירות תלולים. כשפתאום נקטעה הדרך והם מצאו את עצמם מול תהום שעומקה מטרים אחדים בלי אפשרות להמשיך ולהתקדם, החליט הג'יפ שהגיעה השעה להביע את מחאתו. ממש כמו פרד עיקש סרב לנסוע לאחור. נסיונותיהם לחלץ את הג'יפ לאחור הביאו לתוצאות הפוכות מהרצוי, והרכב הדרדר לפנים לעבר התהום, עד שאחד מגלגליו היה תלוי באוויר.

 אז החליטו אבי ורוני שמסוכן מדי להמשיך בנסיונות. הם כיבו את מנוע הג'יפ, והחלו קוראים לעזרה בקשר. אולם קירות הואדי העמוק והתלול כלאו את גלי הרדיו ביניהם וחסמו את דרכם, וקריאותיהם לא נקלטו בבסיס המרוחק.

 לאחר שעות של נסיונות נזכרו פתאום, שאם לא יתניעו את הג'יפ  יתרוקן  המצבר,  ואז  לא  יוכלו  להפעיל  עוד  את  מכשיר

 

142


הקשר. לזכותם יש לציין שהיתה זו מחשבה נכונה ונבונה, אלא שהיא באה מאוחר מדי. הזרם החשמלי שהצליח לספק המצבר המתרוקן לא הספיק בשביל להתניע את הג'יפ. עוד מספר נסיונות התנעה, והמצבר התרוקן עד תום, וכך נותרו בלי קשר רדיו ובלי אורות.