חרמש

(תמונות מחיי המילואים)

רפי

כל הזכויות שמורות למחבר

1995

הצטדקות

המעשים המובאים בספר זה אינם פרי דמיוני. לצערי אין דמיוני עשיר מספיק, ויצירתי מספיק, כדי להפיק סיפורים כמו אלה המובאים כאן. מאידך ברור יהיה לכל בר דעת שיקרא אותם (אם ימצא בר דעת שיטרח ויקרא אותם), שאין כל אפשרות שהסיפורים הם אמת לאמיתה; לא יתכן שצבא כמו זה המתואר להלן יחשב לצבא המפואר ביותר במזרח התיכון, וודאי שצבא כזה אינו מסוגל לנצח במלחמותיו מהר, חזק ובאופן אלגנטי.

אם הסיפורים אינם לקוחים מן המציאות, ואף אינם פרי דמיוני, הרי שתסיקו ודאי שגנבתי אותם מאחרים. ואכן אינכם רחוקים מן האמת. ההצדקה היחידה שיש לי היא שאף אחד אחר לא תבע עליהם בעלות, ולכן פשוט הלכתי ואספתי אותם. אספתי אותם מתוך פולקלור של פלוגת מילואים שבה שרתתי במשך עשרים ושתיים השנים האחרונות.

כל הספורים מקורם במקרים שהיו, אולם במשך השנים הם סופרו כל כך הרבה פעמים, וכל מספר - ואף אני איני נקי מחטא זה, שינה אותם במקצת, הוסיף להם צבע, והשלים דברים שלא היו זכורים לו, עד שכיום אין איש יכול להבדיל בין החלק האמיתי לחלק הדמיוני שבהם. כך או אחרת הם הפכו לחלק מהזכרון הקולקטיבי של פלוגת המילואים, ולא פעם קרה בויכוח על פרט זה או אחר שבאחד הסיפורים, שחייל טען בתוקף שזכור לו בבירור שמקרה מסויים קרה כך ולא אחרת, אולם בבדיקה פשוטה אפשר היה להראות שאותו חייל כלל לא היה בארץ באותה תקופה, או שטרם סופח בכלל לפלוגה.

בניגוד לאירועים המתוארים בספר, שזיקתם למציאות מוטלת בספק, הרי הדמויות המופיעות בו הם אנשים חיים וקיימים, ובכך אין שמץ של ספק. יתרה מזאת, אנשים אלה היו חברי הטובים, עד לאותו יום מר ונמהר שבו החלטתי לשבץ את דמויותהם בספר זה, ולהציגם בו כקריקטורות מגוחכות, ובכך ויתרתי על חברות רבת שנים בעבור תהילת סופרים מפוקפקת למדי. למרבה המזל היתי פיקח דיי כדי לא לשבץ בספר את כל חברי, כך שלמרות הכל נשארו לי מספר ידידים, השונאים אותי על שבחרתי להתעלם מהם, ולא הנצחתי אותם ביצירת המופת שלי.

על פי הזכור לי מהתקופה שבה היתי קורא ספרים בעצמי, בטרם למדתי שמשתלם יותר לכתוב אותם עבור אחרים, נראה לי שכאן צריך לבוא משפט ארוך, שמתחיל במילים "תודתי נתונה ל...", ממשיך ברשימה ארוכה של שמות שאינם מוכרים לקורא, ומסתיים בציון: "שבלעדיהם לא יכול היה ספר זה לצאת לאור". כדי לא להלאות את הקורא, אעשה זאת בצורה כללית וגורפת:

תודתי נתונה לכל אלה שבמהלך חיי עשו מעשה כלשהו, או נמנעו מלעשות מעשה כלשהו, ובכך תרמו להשתלשלות הדברים שהביאה לכתיבת ספר זה. תודה מיוחדת מגיעה לך הקורא, אם הגעת עד לשורות אלה. הן טרם התחלת לקרוא בספר עצמו, וכבר אני מלאה אותך בלהג המתנצל והמצטדק הזה לאורך עמוד ומחצה. הגיע באמת הזמן שארפה ממך ואניח לך להפוך את הדף ולגשת לעצם העניין.

מסיבה

חדר האוכל הצבאי הקטן נראה כאילו התחפש לאולם שמחות.

באור הבהיר מדי של מנורות הפלורסצנט המזוהמות שעל התקרה היו ערוכים שולחנות עמוסי מזון, שטובי בתי המלון היו גאים להציגם בפני המכובדים שבאורחיהם. השולחנות היו מסודרים בצורת האות ח', מסביב לקירות המצופים עשרות שכבות של סיד מתקלף, שאבק וקורי עכביש מילאו את סדקיהם. מפות אדומות מגוהצות היו פרושות על השולנות ועליהן היו מונחים כלי פלסטיק ואלומיניום צבאיים, לצד מגשי נירוסטה מבריקים, מעוטרים בתבליטים מסוגננים. הכלים היו מלאים בסלטי ירקות ופירות שונים ומשונים, פרוסות מלונים, פרוסות בשר כבוש בחומץ, ועוד כהנה וכהנה מתאבנים ממיטב המטבח הצרפתי. ביניהם עמדו בקבוקי יין לבן יבש משובח, ופחיות בירה זולה ריקות למחצה.

המנה הראשונה - פחזניות במילוי כבד ופטריות - הוגשה זה עתה.

מסביב לשולחנות ישבו חיילי מילואים שתויים במקצת ושרו בהתלהבות רבה, תוך מחיאות כפיים קצובות, שירי ארץ ישראל שקטים ונוגים. חייל מזוקן, מקריח מעט, סביב מותניו כרוכה כחצאית מפה אדומה, רקד על כסא במרכז החדר לקצב מחיאות הכפיים.

חדר האוכל הקטן עמד במרכזו של בסיס צבאי קטן ומוזנח, שהיה ממוקם במרכזו של מחנה הפליטים ג'יבליה שבסמוך לעיר עזה. מחנה הפליטים לא היה אלא מצבור של בקתות לבנים עלובות וצפופות, שעל גגותיהן השתרע יער של אנטנות טלויזיה שזור בסבך חוטי חשמל, ומתוכו בצבצו כפטריות ענק דודי שמש ומיכלי מים.

מלבד אותם מקומות בהם פרץ צה"ל - באמצעות דחפורים - מעברים לרכב, בקוים ישרים שחצו את המחנה לאורכו ולרוחבו, יצרו המרווחים בין הבתים סימטאות מפותלות, שבצרות שבהן לא יכול בן-אדם מבוגר לעבור מבלי לחכך את שתי כתפיו בקירות שמשני צידיהן.

ערימות אשפה, עורות כבשים ופגרי חיות היו מפוזרים בכל מקום. בשעות היום נברו בערימות האשפה ילדים יחפים ומזוהמים, בלילה החליפו אותם אלפי עכברושים מפלצתיים, גדולים בחתולים כחתולים. מי ביוב זרמו בתעלות פתוחות שנחפרו לאורך הסימטאות. גלי צחנה היו שוטפים אותך בעברך ברחוב.

בשעת לילה מאוחרת זו לא נראתה ברחובות המחנה נפש חיה, מלבד קבוצת חיילים רדומים למחצה, שהשתרכו בכבדות, מנסים לאתר את המקומות הנקיים יותר למעבר. העכברושים שלטו שליטה מוחלטת בחוצות המחנה.

יחסית לעזובה המקיפה אותו מכל עבריו, נראה היה המחנה הצבאי המוזנח והמלוכלך כאי של תרבות. מבנה בטון דו קומתי עמד במרכזו של המחנה, סביבו היתה חצר, ובה מספר מבני שירות קטנים. חומות בטון, גדרות תייל ומגדלי שמירה חצצו בינו ובין מחנה הפליטים שמסביבו, ויצרו הפרדה ברורה ומוחלטת בין שני העולמות.

בחדר האוכל חגגו חיילי הפלוגה את סיום שירות המילואים והאווירה היתה עליזה במיוחד.

השירה הסוערת דעכה כאשר הוגשו לשולחן המנות העיקריות: עוף ממולא ופרוסות חזה הודו ברוטב עשיר בעל טעם מעודן, בתוספת תפוחי אדמה צלויים ואורז מאודה בצימוקים ושקדים. בשקט שהשתרר נשמעו רק שקשוק כלי האוכל ורחש המזון הנטחן בפיות החיילים. כאשר הגיעה שעתו של הקינוח ביקש הרס"פ שקט, האורות כובו, דלת המטבח נפתחה ולצלילי מנגינה צעדו פנימה חמישה חיילים ובראשם השף איזידור חבוש בכובע טבחים לבן. הם נשאו מגשי כסף שעליהם בערו בלהבות כחלחלות בננות מצופות בסירופ שוקולד.

כשהגיעו העוגות והקפה, כמעט לא נותר מישהו שהיה מסוגל להכניס משהו מהם אל קירבו.

שמה של פלוגת החרמ"ש יצא לפניה בשל ביצועיה הגסטרונומיים שהלכו והשתפרו עם חלוף השנים. אל איזידור, שף מקצועי בעל דיפלומה, שבתפקידו הצבאי היה חייל פשוט, הצטרף עמי, יד ימינו של הרס"פ, שהיה ידוע כמזכיר הכללי של הפלוגה, והיה טבח חובב שהתמחה במעדנים מהמטבח הסיני. יחד דאגו שניהם לתת גוון יחודי לארוחות בפלוגה.

בשעה שבכל שאר הפלוגות בצה"ל הוגשו לארוחת הבוקר ביצים קשות, רבעי עגבניות, לחם יבש וממרח בטעם שוקולד, בפלוגת החרמ"ש הוגשו אומלטים חמים וספוגיים במגוון טעמים, לחמניות טריות בחמאה, וסלטי ירקות מהודרים ומגוונים. כשבבסיסים אחרים לעסו החיילים בחירוף נפש את צלי הבשר הצמיג שסיפק צה"ל, הוגש בפלוגת החרמ"ש תבשיל אווז בירקות וברוטב סויה שהיה מתמוסס בפה, והיה רק המנה העיקרית בארוחה שכללה שלוש מנות מלבד הקינוח.

באחת מתקופות המילואים סופח לפלוגה קשר שבחייו האזרחיים היה קונדיטור. הוא דאג להשלים את התפריט היומי בעוגות ודברי מאפה טריים שהוגשו בין הארוחות. עמי שראה ביצירותיו קריאת תיגר אישית, נענה לאתגר, והשיב מנה אחת אפיים, ביצירות מאפה משלו. החיילים נהנו הנאה רבה מן התחרות הקונסטרוקטיבית שנוצרה בין השניים, ואפילו הקילוגרמים הנוספים שהעלו בכל שירות מילואים, לא העיבו עליה.

שמעה של פלוגת החרמ"ש יצא במהרה בכל הצבא ומפקדים עם פמליותיהם היו מזדמנים תכופות למקום מושבה של הפלוגה, ותמיד במקרה דוקא בשעת הארוחה.

לאחר שהחיילים החוגגים סיימו לפטם את עצמם עד קצה גבול יכולתם, ובודאי היו נשענים לאחור באנחה לו היו לספסלים הצבאיים משענות להשען עליהן, הגיע שלב הבידור.

איזידור חימם את האווירה במספר בדיחות. איזדור הטבח היה

גם בדרן מלידה. הוא היה אחד מאותם יחידי סגולה שיודעים לספר בדיחות כך שלמרות ששמעת אותן כבר עשרות פעמים, היית צוחק מהן מחדש בכל פעם. רפי נהג לאסוף את כל הבדיחות ששמע בין תקופת מילואים אחת לשנייה ולספר אותן לאיזידור רק כדי שיוכל לשוב ולשמוע אותן מפיו מאוחר יותר ולצחוק בהנאה.

כך או אחרת החיילים היו שתויים מספיק, ועליזים מספיק, כדי לצחוק מכל מלה שנאמרה. וכשקם שלום והחל לספר כיד המסורת את סיפוריו הידועים שכולם שמעום כבר עשרות פעמים, נתקפו החיילים בצחוקים היסטריים עד כדי סיכון שלמותו של המבנה הישן. מסתכל מהצד היה מקבל את הרושם שהוא נמצא באגף הסגור של בית מרפא מסוג מסויים. אנשים חבטו בשולחנות בידיהם ובראשם. אחרים התפתלו על הספסלים והריצפה כשהם אוחזים את בטנם במאמץ נואש לשאוף קצת אוויר. שום בדרן מקצועי לא זכה מעולם להצלחה שכזאת. השתוללות הצחוק ההיסטרית לא שככה עד ששלום סיים לעבור על כל הרפרטואר הקבוע שלו.

כשדעכו הצחוקים השתרר שקט שהופרע מדי פעם על ידי צחקוק מתאחר או אנחת סיפוק. תורני המטבח החלו להוריד את הכלים הריקים מן השולחנות. ואז הגיע תור הזכרונות והסיפורים.

"זוכרים את גיל?" זרק מישהו לתוך השקט, "איך העלה את ברוך למגדל?"

"ואיך פיליפ נפל לביוב?" ענה מישהו אחר ועורר גל צחוק נוסף שדעך מיד.

מישהו החל לספר את הסיפור המוכר לשמחת כולם ואחריו עלה עוד סיפור ועוד אחד.

וכך ישבו להם חבורת חיילים רוויי צחוק מספרים בזה אחר זה את סיפוריהם הישנים והטובים ומקשיבים לכל אחד מהם בהנאה מרובה.

במחנה הפליטים האפל שבחוץ התפזרו קולות הצחוק במהירות ונבלעו ברחש העכברושים על ערימות האשפה.

ברוך

שלושה חיילים זעירים עמדו בלב המדבר האינסופי, ראשיהם שמוטים לאחור ועיניהם נשואות מעלה. ארשת של סיפוק היתה נסוכה על פניהם.

למעלה בראש מגדל תצפית נייד שהזדקר מתוך החולות כמו רגל של ציפור ענקית, כפוף מעט במרכזו, עמד ברוך, משקפת שדה בידיו, וצפה למרחקים במערב.

היה זה זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים, לא רחוק מקו הפסקת האש עם מצרים שעבר מזרחית לתעלת סואץ. יום קודם לכן גויסה פלוגת החרמ"ש הצעירה לשירות המילואים הראשון שלאחר המלחמה וחייליה פוזרו במאחזים שלאורך הקו. קצין מודיען צעיר הביא את שלשת החיילים למקום וזיהה בפניהם את כוחות האויב שמולם:

שלושה גדודי קומנדו מצריים מחופרים ומחלקת טנקים מתגברת כל אחד מהם.

תפקידכם, אמר הקצין, לצפות על הגדודים ולדווח על כל תנועה או פעילות חריגה שלהם.

גיל הסתכל סביבו על המאחז הקטן ועל שני החיילים שבפיקודו, ובראשו עלו הרהורים עגומים על יחסי כוחות.

"איזה כוחות נוספים יש בשטח?" שאל.

"חטיבת קומנדו נוספת נמצאת צפונה מכאן ושני גדודי שריון מספר קילומטרים מערבה, בעומק שטח האויב" השיב הקצין.

"כוונתי לכוחות ישראליים" הסביר גיל.

"אין!" ענה הקצין, עלה על הג'יפ ונעלם בענן אבק.

לאחר התיעצות קצרה שערכו החיילים, הוחלט פה אחד שבמצב יחסי הכוחות הנוכחי אין כל טעם בשמירה על המחנה ולכן הלכו

כולם לישון, ולא התעוררו עד למחרת בשעות הבוקר המאוחרות

כשהחום באוהל הקטן נעשה בלתי נסבל.

כשסיימו לאכול את ארוחת הבוקר כבר עמדה השמש במרכז השמיים והם יכלו לציין לעצמם בסיפוק שהנה חלפו כבר יום וחצי של מילואים ומכאן שנותרו עוד שלושים ושלשה וחצי ימים בלבד.

ואז הציע גיל להעלות את ברוך לתצפית.

גיל היה סוחר. לא סתם אדם שפרנסתו ממסחר, אלא סוחר מבטן ומלידה. החוש לעסקים, הבנת צרכי השוק והיכולת לגרום לאנשים לקנות דברים שלא היה להם כל צורך בהם, היו טבועים בדמו.

כאשר שרת בצבא הסדיר כסמל בבסיס טירונים, נהג להעיר את החיילים בשעת לילה מאוחרת, להוציאם מן האוהלים ולשלוח אותם להקיף בריצה איזו גבעה מרוחקת. עד שחזרו, היה עובר באוהלים הריקים ואוסף פרטי ציוד מעניינים שנשארו שם ללא שימוש.

את הפריטים היה אוסף במחסנו הפרטי, ומוכר אותם לאחר מכן לחייליו במחיר הוגן, נמוך בעשרה אחוזים מערכם הרשמי באפסנאות.

בעזרת טכניקה כלכלית מזהירה זו הצליח ליצור איזון מושלם בין ההיצע לביקוש ולמנוע בזבוז ומלאי מיותר.

כולם יצאו נשכרים מסידור זה. החיילים השלימו ציוד שחסר להם במחירים נמוכים וללא משפטים וקנסות על אובדן ציוד, וגיל זכה ברגשות הוקרה מצד חייליו על דאגתו הרבה להם, ובנוסף לכך גם ברווח קטן לעצמו.

גיל היה מסוגל, בלי שום ספק, למכור מקררים לאסקימוסים, אולם בשל מחסור חמור באסקימוסים ששרר בארץ באותה תקופה, הוא מכר אותם לערבים כפריים בגליל ולחבריו בפלוגת המילואים. המקררים שמכר לא קיררו מעולם לטמפרטורה נמוכה מטמפרטורת הסביבה (אם נחשוב על כך, הרי שלו נמכרו כמתוכנן לאסקימוסים, לא היה הדבר גורם כל בעיה), אך גיל סיפק לכולם שירות תיקונים בכל רגע שהוזמן. הוא היה מגיע מיד, מפרק בזריזות את המכשיר, מרכיב אותו מחדש בדיוק במצבו הקודם,

וגובה את דמי השירות. מחבריו לפלוגת המילואים אף גבה רק מחצית ממחיר התיקון הרשמי.

המאחז הקטן היה מורכב משלושה פריטים: אוהל צבאי מרופט, מיכל מים שעמד על בסיס מוגבה עשוי קרשי בניין ומגדל תצפית. שלושת הפריטים עמדו בראשה של דיונה, מוקפים בגדר תייל מסולסלת שנועדה כנראה לבלום הסתערות כוחות אויב, אולם למעשה היתה דרושה תשומת לב מרובה מצד האויב כדי להבחין בה ולהבלם, מכיון שזו כוסתה בחלקה הגדול בחול שנערם על ידי הרוחות. מסביב, בכל כיוון אליו הבטת, נפרשו דיונות חול צהובות ממך ועד לאופק, שם התמזגו בקו מטושטש עם השמיים הבוהקים.

מגדל התצפית היה במקורו כלי חקלאי לקטיף תמרים. הוא היה בנוי מבסיס משולש רחב מצוייד בשלושה גלגלים קטנים, שעליו היתה מותקנת זרוע מתקפלת שבסופה משטח קטן מוקף במעקה ברזל. גודלו של המשטח הספיק בדיוק כדי לאפשר לבן אדם אחד לעמוד עליו. מנוע בנזין קטן היה דוחס שמן לבוכנות הידראוליות המחוברות לזרוע המתכת ובעזרת ידית שעל מעקה משטח העמידה ניתן היה להעלות את המשטח עד לגובה של עשרה מטרים ולהשאר שם תלוי בין שמיים לארץ על המשטח הקטן המתנודד ברוח.

ידית נוספת בבסיס המתקן איפשרה לשלוט עליו מלמטה למקרה שהאדם שעל המשטח התעלף מרוב פחד, או צנח למטה.

כשגוייס לצה"ל הפך המתקן את צבעו מצהוב לצבע חאקי דהוי וקיבל מינוי של מגדל תצפית נייד.

שלושת החיילים שעמדו למרגלות מגדל התצפית היו כל כך מרוכזים בצפיה בברוך המשקיף במרומי המגדל, שלא הבחינו בטנדר הצבאי הסגור המעוטר באנטנות רבות שהתקרב אליהם, עד שזה עצר מטרים ספורים מאחוריהם ומפקד החטיבה ירד ממנו.

"מה העניינים?" זרק לעבר שלושת החיילים שפנו בבהלה והביטו בו המומים.

הוא נשא עיניו למעלה ונראה מרוצה כשהבחין בברוך המשקיף ממרומי המגדל.

"הי אתה שם למעלה" קרא "אתה רואה משהו מעניין שם?"

ברוך לא ענה. למעשה הוא לא ראה דבר. ברוך היה עיוור כחפרפרת.

"חייל!!" קרא המפקד בקול רם יותר "אתה לא שומע שמדברים אליך?"

ברוך לא שמע. ברוך היה חרש כנחש.

"תענה לי כשאני מדבר אליך!" צעק הגנרל בכעס.

ברוך לא ענה. ברוך היה גם אילם כדג.

"רד למטה מיד!" פקד הגנרל.

ברוך לא ירד. הוא רק המשיך לצפות בדבקות לעבר האויב.

הגנרל החל כנראה לחוש ברע במהלך השיחה שכן הצבע הלך ואזל מפניו, והבעתם נראתה כשל מי שסובל מכאב בטן עז.

החיילים שמבטיהם המתפלאים נדדו במשך כל הזמן הזה הלוך וחזור, בין הגנרל המחוויר לבין ברוך שבראש המגדל לא התערבו בשיחה. מדי פעם נשמע מכיוונו של אחד מהם קול חרחור קל, כאילו התקשה בנשימה.

הגנרל ניגש אל המגדל ובתנועה נמרצת ונחרצת, כראוי לקצין בדרגתו, משך בידית שבבסיסו. זרוע המתכת החלה להתקפל בקול לחישה חזק של שמן הזורם בבוכנות. המשטח וברוך שעליו, גלשו אט אט מטה.

הרגשתו של הגנרל החלה כנראה להשתפר שכן הצבע חזר לפניו, ואף ניכר בהם סומק קל שהלך והתחזק ככל שקרב ברוך לקרקע. לבסוף פסק קול השמן הזורם והמשטח הטלטל ונעצר סנטימטרים ספורים מעל לחול. ברוך שעליו המשיך לצפות לעבר תחתית הדיונה שממולו.

הגנרל ניגש אל ברוך וחבט בחזקה על ראשו חבוש הקסדה. הראש נערף מעצמת החבטה והתגלגל על החול הצהוב. גופו חסר הראש של ברוך התקפל לשניים ובשסע שנוצר במותניו בצבצו איבריו הפנימיים, שהיו אוסף של בגדים, מגבות וסמרטוטים, שנדחסו לתוך מכנסיים וחולצה צבאיים כדי לעצב את גופו של הגולם.

כאילו השתחרר שסתום שלא עמד בלחץ, פרצו שלושת

החיילים בצחוק אדיר. הגנרל שצבעו היה עתה כשל עגבניה בשלה לא היה בטוח כנראה מי הוא הגולם בסיפור הזה.

הוא הצליח לסנן בקול צרוד "אתם עוד תשמעו ממני!" ובמלים אלה עלה על הטנדר ונעלם אל תוך המדבר.

לימים כשישבו חיילי הפלוגה בצותא, דנו בימיה הראשונים, וניסו להצביע על האירוע שאפשר לראותו כהולדתה של הפלוגה, התקשו להחליט האם היה זה אימון ההסבה לחרמ"ש, או שהדבר קרה עוד חודשים קודם לכן, כאשר צה"ל החליט להקים את כח ציידי הטנקים.

עונת הצייד

"טנק אויב מתקרב!" הזהיר סגן יוסי.

שלושת החיילים ששכבו נחבאים מאחורי הסלעים נדרכו.

"חצי ימינה, מאה וחמישים מטר, נע לעברכם." אמר יוסי.

אסף דרך את רובה הצלפים שבידו.

"מאה מטר."

רפי כיוון את מטול הרקטות אל הטנק המתקרב.

"שבעים מטר."

אסף הביא את הצלב שבכוונת הטלסקופית אל ראשו של מפקד הטנק שעמד בצריח, וסחט את ההדק. רפי שלח פצצת נ"ט הישר אל החיבור שבין צריח הטנק לטובה.

הטנק נפגע ונבלם.

"שני חיילים בורחים מהטנק הבוער." הודיע בשלווה יוסי, שעמד זקוף מאחורי צוות החיילים, כמתעלם מן הסכנה.

שמוליק שחרר את נצרת המקלע וריסס את השטח שמסביב לטנק בצרור ארוך.

הטנק הדמיוני על כל צוותו חוסל.

"או קיי, כולם לפרוק נשק." פקד יוסי. הוא עבר בין החיילים ובדק את כלי הנשק.

"תרגיל לא רע, יש למישהו הערות?"

"יש לי שאלה." אמר רפי שהתישב על סלע מול הקצין. "מה עושים עם הטנק השני?"

"הטנק השני??"

"הטנק השני."

"היה לנו רק טנק אחד בתרגיל."

"אני מתכוון במציאות." התעקש רפי. "מה עושים במציאות עם הטנק השני."

"בדיוק כמו שתרגלתם לגבי הטנק הראשון." ענה יוסי, לא מבין את הבעיה.

רפי נאנח.

"לפי מיטב זכרוני" הסביר, "טנקים הם ייצורים החיים בעדרים. לעתים רחוקות רואים טנק בודד מסתובב בשטח לבדו. כאשר נפתח באש על אחד מהם נתגלה מיד על ידי הטנק השכן. לא תהיה לנו כל אפשרות להספיק לטעון את הנשק ולטפל גם בו."

"אני חושב" הציע אסף, "שהכי טוב יהיה, אם מיד אחרי שנחסל את הטנק הראשון, נתפזר ונעלם בשטח."

רפי העיר שממילא, כשיפגע בהם הפגז של הטנק השני, כל אחד מהם יתפזר ויעלם בשטח מיד.

"כשנגיע אל הגשר - נקפוץ ממנו." סיכם יוסי את הדיון בסוגיה.

"בואו נחזור למאהל."

שבוע לפני כן פרצה מלחמת יום כיפור. צה"ל נתפס בהפתעה מוחלטת. כוחות השריון של סוריה ומצרים פרצו את הקוים ברמת הגולן ובתעלת סואץ, והתקדמו כמעט ללא הפרעה לעומק השטח הישראלי. לאיש לא ברור מדוע נעצרו הכוחות היכן שנעצרו ולא המשיכו להתקדם. יש אומרים כי הצבאות הערביים, למודי נסיון מלחמת ששת הימים, לא האמינו שביכולתם להתקדם בקלות כזו, וסברו שהצבא הישראלי טומן להם מלכודת. סברה אחרת אומרת שתוכניות המלחמה שלהם נגמרו בקוים אלה והם פשוט לא ידעו מה לעשות הלאה.

כך או אחרת צה"ל התעשת, ניער את ראשו המוכה, וגייס את מערך המילואים. כל כוחות השריון הוטלו אל המערכה העקובה מדם בצפון ובדרום, בבלגן רב ותוך מחסור חמור בציוד חיוני.

כוחות החי"ר לעומתם היו פחות מבוקשים ומשימותיהם היו מוגבלות.

רפי ועוד רבים כמותו - חיילי חי"ר שהשתחררו לא מכבר מהצבא הסדיר וטרם שובצו ליחידות מילואים, נשלחו למאגר חיילים בבסיס במרכז הארץ, עד שימצא להם שימוש. יומיים הסתובבו החיילים המגויסים בחוסר מעש בבסיס, מביטים בשמץ

של קנאה לא מובנת בחיילי השריון שנחטפו מיד עם הגיעם לבסיס, ונשלחו ליחידות הלוחמות.

ביום השני עברה השמועה במחנה שמוקמת יחידה סודית חדשה של חיילי חי"ר.

החיילים חסרי הסבלנות רוכזו במגרש שבמרכז המחנה שם נערך מיון לקבלה ליחידה החדשה. אחד אחד נקראו שמות החיילים, ולאחר ראיון קצר עם מפקד היחידה המוקמת, עלו על אוטובוסים שלקחו אותם לבסיס קטן בשומרון. עוד באותו ערב אסף אותם מפקדם החדש וגילה להם את סוד היחידה החדשה.

כבר בתחילת הלחימה בחזית הדרום נתקל צה"ל במכשול בלתי צפוי שקשה היה לו להתמודד איתו. היו אלה מאות חיילי קומנדו מצריים שהתחפרו בחולות מצויידים בטילים נגד טנקים ובמטולי רקטות. הם הסבו אבדות לשריון הישראלי ובמקרים אחדים היו גורם מכריע בקרבות השריון. צה"ל הידוע בחיבתו להפקת לקחים מהירה, החליט שמה שטוב למצרים יהיה טוב שבעתיים ליהודים.

"עליכם להיות גאים" סיים מפקד היחידה, "כי נבחרתם להיות ראשוני ציידי הטנקים העבריים בעת החדשה."

ההודעה המרעישה לא עוררה בקרב הציידים המיועדים את גלי ההתלהבות הצפויים. אולי היה זה בשל אותו פחד תת הכרתי ובלתי רציונלי לחלוטין, שמתעורר בחיילי החי"ר מול מפלצות פלדה ענקיות יורקות אש הרומסות בשרשרותיהן את כל מה שנקרה על דרכן, ואולי בשל העובדה שלא הודגשה כראוי בנאומו הנלהב של מפקד היחידה, שחיילי הקומנדו נחשבו במצרים לציוד צבאי מתכלה לשימוש חד-פעמי. אחרי שהשמידו טנק או שניים, פג תוקפם, והם הוחלפו בחיילים חדשים וטריים.

אחרי שלושה ימי אימונים הוסמכו הציידים החדשים, והוצבו בהרים המשקיפים על בקעת הירדן. מכיון שכוחות השריון של צה"ל היו עסוקים כולם בקרבות שבצפון ובדרום, יועד כוח הציידים להיות התשובה לשריון הירדני במקרה שירדן תחליט להצטרף למלחמה, וצבאה יחצה את הירדן.

לא אשאיר את הקורא במתח, שכידוע עלול להזיק לבריאותו, ואגלה כבר בשלב זה שהשריון הירדני לא פלש בסופו של דבר

לשטח ישראל, וציידי הטנקים לא זכו מעולם לממש את יעודם. לעובדה זו היתה השפעה מכרעת על עתידם של חיילי הכח, וביניהם כותב שורות אלה, שספק רב אם היה כותב שורות אלה, או שורות כלשהן בכלל, לו התגלגלו הדברים אחרת.

וכך קרה, שבשעה שצה"ל נלחם את מלחמתו הקשה ביותר בכל שנות קיומו, וכל עם ישראל היה שקוע בדכדוך ובחרדה, נשלחו חיילי יחידת ציידי הטנקים למשימות מיוחדות, כמו טיול בואדי קלט הנהדר, ביקורים בבניין הכנסת ובמוזאון ישראל, ושחיה בבריכה המחוממת שבבית החייל בירושלים.

החיילים לא נהנו ממש מהבילויים. אווירת המלחמה היתה קשה, והשמועות על נפגעים והרוגים החלו להגיע טיפין טיפין. תחושת אי הנוחות ששלח בהם מצפונם חסר ההגיון והרחמים, על שהם מבלים בשעה שחבריהם נהרגים במלחמה הנוראה, הציקה אף לציניים מבינהם. אלה טלטלו את מצפונם בכח, השליכו אותו לפינה, ציוו עליו לשתוק ולברך על גורלו, וסרבו להודות בקשר כלשהו בינם לבין מצפון.

יותר מכל סבל עוזי. עוזי היה קצין צעיר, יוצא סיירת מיוחסת, ומאבטח מוטס בחברת התעופה הלאומית. הוא היה גבוה, יפה תואר ושרירי, והתהלך תמיד חגור אקדח, רובה מוצלב על כתפו, חזהו מובלט, זרועותיו מפוסקות לצדדים וידיו נכונות לשליפה מהירה. הוא לא יכול היה לסבול את העובדה, שהנה סופסוף מתחוללת מלחמה אמיתית והוא מחמיץ אותה.

לקראת השבוע השלישי של המלחמה הגיע ליחידה אישור להוציא את החיילים בסבב לחופשה של עשרים וארבע שעות. כשהגיע תורו של עוזי לצאת לחופשה הוא לא נסע לביתו. במקום זאת לקח את כלי נשקו, תפס טרמפ לסיני - מהלך שמונה שעות נסיעה, והצטרף אל אחד הגדודים הלוחמים. כל הלילה נלחם איתם להנאתו הרבה. הפגזים התנפצו, הכוחות הסתערו, וחיילים סביבו נפלו פצועים והרוגים. ממש כמו שצריך. ממש כמו בסרטים. בבוקר עזבם ויצא בדרכו חזרה אל יחידתו.

והנה בוקר אחד הגיעה הידיעה המרעישה שכולם ציפו לה וחששו מפניה כל כך. למחרת היום יורדים לסיני לחזית. על

החיילים ירדה ההכרה שהנה נסתיימה הציפיה, ונסתיימו המשחקים. הם יוצאים לפגוש את הדבר האמיתי. הם הולכים להלחם. הציוד נארז והועמס על משאיות, החיילים הועמסו על אוטובוסים, וכולם יצאו בשיירה לשדה התעופה הקטן בעטרות.

כל הלילה חיכו החיילים למטוס שיטיסם לדרום. לפנות בוקר התברר סופית שמטוס כזה לא יגיע. כולם עלו על האוטובוסים ויצאו לעשות את הדרך הארוכה דרומה בנסיעה. במחצית הדרך לערך פורסמה ההודעה בחדשות שהושגה הפסקת אש, והקרבות פסקו. המלחמה הסתיימה.